אני האמנתי לך כשאמרת שאת נעלמת
שתיקה מביכה.
האמנתי לך אלפי פעמים
האמנתי שאמרת שבמקומך תבוא אחרת.
ועכשיו, את שוב חולפת, באה, מכאיבה.
ושוב הולכת, מוצאת לך עוד קורבן,
אני יודעת שקשה לך, אין הרבה שהם כמוני,
לכן אני לבד, לכן כואב לי.
ואני מודה לך שאת מראה לי
שהוא לא בשבילי.
ואיך שוב טעיתי? איך את מרשה לי?
להרגיש, לא לחשוב, לא להיות בטוחה כלל...
אם זה נכון או שפשוט בא לי,
את רק באה, מכאיבה.
מכאיבה,
והולכת.
ושוב כואב לי, שוב ההרגשה,
שוב חלמתי...
איך זה קורה לי? אפילו קצת...
למה קשה לי? ולמה הוא לא אומר לי?
למה בעיניו אין מבט של אהבה?
למה זה קשה לי להביט לו בעיניים
ולא לראות את מה שכל כך רציתי?
אני הבטחתי שאני אשכח אותו
הבטחתי זאת אלפי פעמים
כבר שנים שאת באה מכאיבה לי
ואני שוב שוכחת, בכולן אני שוכחת. בכולן הצלחתי.
עד היום.
שוב באת.
הזכרת שאת פה
ושוב הכאבת לי.
אולי יותר מדי.


מוקדש לכל מי שאהבתי. מוקדש לכל מי שנפגע
ובעיקר, לשתיקה המביכה ששוב גרמה לי לדעת שאיבדתי, ושמעולם לא
היה לי אותך.