[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עדן שחר
/
להעריך את החיים

תיק תק תיק תק... הסתכלתי על השעון כאילו סופר את הזמן שנשאר
לי...
אמא אמרה שעוד מעט הטיפולים יגמרו ונחזור הבייתה להיות כמו
פעם. אני כבר לא יודע כלום.
כל כמה ימים אמא לוקחת אותי להקרנות, אני לא מסוגל לסבול את זה

יותר... כל הזמן מזריקים לי כל מיני חומרים שאין לי מושג מהם.
ואז זה מגיע.
הבחילות הבלתי נפסקות... ההקאות.
פשוט מקיא כל היום.
לפעמין אני מסתכל במראה ולא מאמין שזה אני משתקף בה: קירח,
חלש, מסכן.
תמיד הייתי הכי חזק בכיתה.
והמחלה הזאת... כל-כך כועס.
המחלה הזאת הרסה הכל.

זה קרה לפני שנתיים... היה לי מן גוש כזה ברגל שנורא אהבתי
לשחק איתו... אני זוכר פעם ראשונה שאמא ראתה אותו...
נבהלה התחילה לצרוח: "למה לא הראת לי??? זה יכול להיות
מסוכן!"
יום אחרי זה הם לקחו אותי לבית חולים - אבא מצד אחד ואמא מצד
שני.
עשו לי קצת בדיקות, ואחר קצת עוד קצת ועוד קצת...
פעם אחת אחרי בדיקה אחת לא זוכר איזה... אחרי שהתלבשתי ושמתי
נעליים, יצאתי החוצה וראיתי את אמא בוכה אבא מחבק אותה והרופא
מסביר כל מיני דברים שלא הבנתי... נלחצתי.
"אמא למה את בוכה?" צעקתי
"דיי עידו, אני מדברת עם הרופא אל תפריע בבקשה" בקושי ענתה
לי...
""אבל אמא אני רוצה לדעת" עצרתי את הדמעות... ניסיתי בכל הכוח
שלא לבכות...
אבא לקח אותי לצד... "יש לך סרטן" הוא אמר בקול חלוש...
וחיבק אותי...
עוד לא הבנתי אז... לא הבנתי מה זה אומר... אבל ידעתי שזה
רע...
באותו היום בכיתי... בכיתי כמו שאף פעם לא בכיתי.

"עידו!!! נו עידו כבר מאוחר בוא לאכול משו ונזוז!"
שומע את אמא קוראת לי מלמטה.

אין לי כח לזה יותר דיי נמאס לי... נמאס לי מהכל נמאס לי, רוצה
לחזור
להיות ילד רגיל לצחוק, לחייך ללכת לבצפר כל-כך חסר לי לראות את
כל כולם וללמוד... אפילו ללמוד חסר לי.
מאז המחלה כאילו... כאילו החיים נעצרו, הכל נהייה מסביבה.
כל הזמן המחלה המחלה המחלה.
הייתי רוצה שייתנו לי קצת פסק זמן ממנה.
שרק... שרק הייתי אומר לעדי כמה אני אוהב אותה.
עדי... עדי היא ילדה חדשה בכיתה.
ביישנית כזאת... לא מדברת יותר מדיי... היא אוהבת לרקוד ומנגנת
על פסנתר. יש לה שיער ארוך שחור... היא כל-כך יפה.
כל פעם שאני רואה אותה אני מתרגש, מתחיל לדבר שטויות.
אף פעם לא הרגשתי ככה.

"עידו תפתח את החלון"  אמא מבקשת ממני
אנחנו במכונית
בדרך לבית חולים, עוד כמה דקות והסיוט יתחיל.
הכאבים, המחטים.
"הפעם זה בלי בדיקות"
"מה באמת???"
"כן, דודי... הרופא פשוט רוצה לדבר איתנו על המצב שלך"
איזה כיף!! זה הדבר הכי טוב שיכל לקרות כרגע!!!
היום אין מחטים! נכנסו לבית חולים... כולי מאושר.
אבל האמת... האמת שקצת פחדתי... אולי המצב נהייה יותר גרוע?
אולי מעכשו נילך כל יום לבדיקות אולי... אולי...
דיי אסור לי לחשוב ככה!
אמא תמיד אומרת שצריך לחשוב חיובי.

"שלום עידו" אמר הרופא וחייך אליי, ולאמא
מה הוא כלכך שמח???
התיישבנו... ואני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב לחץ.
"הבדיקות האחרונות מראות שמצבך השתפר" הוא אמר.
אמא התחילה לבכות מרוב אושר.
ואני... אני פחדתי לשמוח לפני שאדע על בטוח.


לאט לאט השיער שלי צומח, ואפילו חזרתי לבצפר... אני ועדי
נהיינו ידידים טובים, ומחר אני מתכנן להציע לה חברות מתחת לעץ
האורן שליד בצפר... נדב אומר שהיא בטח תסכים... נדב הוא החבר
הכי טוב שלי,
אנחנו חברים מגיל 4.

אמא אומרת שעוד מעט... רק מעט. כבר לא נצטרך ללכת כל-כך הרבה
לבית חולים. נילך לבדיקה רק כל חודש כדי לעקוב אחרי המצב שלי.

אני שמח... מסתבר שאמא צדקה כשהיא אמרה שהכל יגמר.
והמחלה הזאת... דבר אחד טוב היא עשתה...
גרמה לי להעריך את החיים.

להעריך את עצמי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
קראתי את
ליוטאר
בעצם רק רפרפתי
למעשה רק ראיתי
אולי מישהו שחשב
שקרא



אפלטון מעפולה


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/10/04 14:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עדן שחר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה