רפי יחזקאל
פתאום במכה אחת ראיתי אותו ברחוב בתחנה המרכזית הישנה. לא
ראיתי אותו ארבע שנים והוא לא השתנה בכלל, נשאר חסון וחזק, רק
שן חסרה בפיו ונראה קצת עייף. אהבתי אותו בימים אחרים, ממש
אהבתי.
הוא זיהה אותי מיד ואמר:" רמי בן-לוי, מה אתה מסתובב פה לא
קשור?" צחקתי והעמדתי את הווספה על הג'ק. הוא חייך ואמר:" אתה
יודע, ראיתי אותך ב"הבימה " עם אשתי. אמרתי, זה משמאל היה
בקיבוץ שלנו".
אור וחיוך על פניו ללא כל זכר למה שעבר עליו. הייתי אז סטודנט
לדרמה בסמינר-הקיבוצים. במאי אחד הגיע לסמינר וחיפש ניצבים
להצגה. עברתי את כל הבחינות עם עוד כמה סטודנטים וסטודנטיות
והצטרפתי ל"עולם האורות הקסום ". אז היה נדמה לי שכל העולם
מונח בכפות-ידי, לבוש סמרטוטים שכיבסה אמי.
הייתי בן עשרים וחמש ודובי מבוגר ממני בחמש שנים.
-" אז התחתנת, ואתה עוד בקיבוץ?"
-" כן, לומד כלכלה ומנהל עסקים".
זילזלתי בו קצת, שום דבר חוץ מאמנות, זיונים וחשיש לא היה בראש
שלי.
- " ואתה בסדר? מה שהיה היה?"
-" אפיזודה שחלפה, אפילו לאשתי לא סיפרתי".
-"טוב מאד".
הוא מיהר לאוטובוס לעמק הירדן ונפרדנו בחמימות.

שלושה חודשים אחרי הצבא הצטרפתי לקיבוץ כמועמד. עבדתי בבננות
ואהבתי את הקיבוץ כמו בכל התחלת חיים חדשה. דובי עבד איתנו אבל
היה צפור אחרת, שתקן, ציני, הוציא ממני צחוקים בדקות האבחנה
שלו
על העובדים והמשק בכלל, לפעמים במלה שנונה אחת. רציתי בחברתו
האאוט -סיידרית, אבל הוא לא נענה
להזמנותי לשתות קפה אמיתי בחדרי והתידדתי עם אנשים יותר
חברותיים, כמו פיני שכני לביתן.
כשהייתי בתורנויות -שמירה ראיתי את דובי הולך בשבילים כמו רוח
רפאים אל המתנדבים ב "סיביריה ",
הצריפים הישנים בקצהו הצפוני הנידח של הקיבוץ, יושב אתם כמו
גוף זר, וחוזר מאוחר בחשיכה לחדרו שותק וקודר.
ואני נמשכתי אחריו יותר ויותר.
יום אחד אחרי העבודה שאלתי את פיני מה הסיפור של דובי. תוך כדי
חליצת נעליים אמר: " אני יודע? יש לו בעיות נפשיות, הוא היה
מפקד סטי"ל בצבא וקרה לו משהו". התפלאתי על שיוויון הנפש ועל
האדישות שבה
נאמרו הדברים, אבל שתקתי.
ערב אחד הכריזו על כוננות וחילקו לנו נשק כי נחשבנו לישוב-ספר.
העמדתי את הרובה טעון בפינת החדר.
באותו ערב הרגשתי בודד מאד. אצל פיני חשוך וגמרתי לקרוא את "
בשם כל הכאבים " של רון אדלר, מה שתקע אותי יותר עמוק בחרא.
למתנדבים לא בא לי ללכת. הלכתי לחדר של דובי. דפקתי על הדלת
המתקלפת
ודרך הרשת ראיתי אותו שוכב על הגב וידיו משולבות על חזהו. הוא
התרומם בכבדות.
- "אפשר להכנס? "-שאלתי בשקט.
- "כנס, מה מביא אותך, באת לגייס אותי לכוננות או מה?"
צחקתי צחוק מאולץ. החדר הצהבהב היה עירום מתמונות.
-" סתם באתי, היה לי משעמם". הצתתי סיגריה וראיתי עיניים חומות
עצובות מאד. אור צהוב של מנורה עירומה הוסיף דכדוך לחדר הדל.
הייתה שתיקה. לא ידעתי איך להתחיל.
-"שמעתי שהיית מפקד סטי"ל"-גיששתי.
-"היה היה " הוא ישב כשמרפקיו על ברכיו וידיו שמוטות. "אולי
תשב ולא תעמוד כמו פנס".
ישבתי ליד הגוף הגדול שלו והוא סיפר לאט: " הייתי מפקד סטי"ל,
הייתה לי חברה שרצתה להתחתן אתי
ולא הייתי בטוח שזה נכון לי, רצו לקדם אותי בצבא ולא ידעתי...
לא... חשבתי אולי ללמוד גיאולוגיה, לא
ידעתי מה לעשות, רצו לי מחשבות בראש הייתי מבולבל אם לחזור
לקיבוץ או לנסוע לחו"ל, לאן לכמה זמן,
הרגשתי שאני מפסיק לתפקד כמו מפקד, ידעתי שמשהו לא בסדר אתי
ולא ידעתי מה. תביא לי כוס מים, האפר שלך נופל". הוא שתה חצי
בקבוק וכיביתי את הבדל.
-"אז ביקשתי שיקרקעו אותי"- המשיך ואיזו גניחה נוספה לקולו.
"דיברתי עם קב"ן, שיחררו אותי זמנית מהתפקיד, אבל הייתי כל כך
מסובך עם עצמי אז שיחררו אותי בכלל מהצבא. עזבתי את החברה שלי
וחזרתי לקיבוץ, כאן נכנסתי לאט לאט לדיכאון, אישפזו אותי ב
'שלוותה'. זהו".
-"ומה עשית שם?"
-"נתנו לי כל מיני כדורים, דיברו איתי ובניתי את השולחן
הזה"-הצביע בסנטרו על שולחן אדמדם קטן שעמד בפינת החדר. פתאום
פלט  אנחה ארוכה וממושכת:" אני לא רוצה לחיות יותר, יום אחד
אני אגמור עם זה בעצמי". דובי שמט את ראשו לאט ונשך את שפתיו.
לא ידעתי מה לומר לו. שאני אוהב אותו? שאסור לו לאבד תקווה?
הייתי אז צעיר מאד, מסובך בעצמי במצבי רוח משתנים ורציתי בעצמי
ללכת לפסיכולוג אבל חששתי מה יגידו, הייתי רק מועמד וחששתי שלא
יקבלו אותי לחברות. דמעות קטנות פצעו את עיני. הנחתי יד על
כתפו השרירית: "בוא לאכול".
-" אין לי תיאבון בכלל".
-"אתה מוזמן לחדר שלי בכל זמן שתרצה, להתראות". יצאתי לחושך
וכמעט נפלתי במדרגה.
היינו בשלהי הסתיו ועונת הקטיף בבננות הייתה בעיצומה. למחרת
עבדתי עד חמש בערב בקטיף והעמסת פרי על משאיות, ולבסוף על
משאית מהשטחים. חזרתי לחדר הרוג ונרדמתי עם הבגדים. פתאום
התעוררתי.  החדר הוצף באור וראיתי את דובי אוחז בנשק. זינקתי
מהמיטה ומשכתי מידיו את הרובה בכוח כזה שפגע בפי ונפצעתי.
-" שלא תעיז!"-צעקתי עליו ודחפתי אותו, למרות שהוא היה הרבה
יותר חזק ממני הוא נפל במטבחון, קם, גיחך בחיוך נואל והלך. לא
ידעתי מה לעשות. לחצתי אל השפתיים המדממות נייר טואלט עד
שנפסק.
התקלחתי והלכתי למשפחת גומבוש. הוריו של דובי בלה והירשל ישבו
מביטים בטלויזיה. סיפרתי להם
ואמרתי שישגיחו עליו כי הוא יכול לפגוע בעצמו. בלה בכתה בשקט
והירשל אחז בידה. הם היו אנשים פשוטים וטובים, ניצולי שואה
שבנם הבכור נטרף. הירשל סיפר לי שכל יום הוא הולך כמה פעמים
לחדר של דובי לראות שהכל בסדר ואת הכדורים הוא שומר במגירה
נעולה. הוא הודה לי וכשיצאתי מחדרם ירד גשם דק. הלכתי לחדרי,
נעלתי אותו ונפלתי לשינה עמוקה עד הבוקר.
למחרת היה גשום וקר. עבדתי בלי חשק, סוחב אשכולות כבדים ומחליק
בבוץ השחור. היה לי מין לחץ כזה בחזה ובכל זאת עישנתי. הסעתי
עגלות מלאות פרי למכון הבננות בצמח, החזרתי עגלות ריקות
ואיכשהו גמרתי את היום המשמים ההוא. דובי לא נראה ולא נשמע.  
בחדר הדלקתי את התנור וקראתי ספר של יונסקו "עבר -הווה הווה
-עבר" ונתקלתי במשפט:" אנשים בני שמונים שמחים לחיות ואנשים
בני עשרים כורעים תחת נטל החיים".  קמתי והלכתי לחדר שלו דרך
שדירת הפיקוסים הענקית והנאדרת. היה עדיין אור והציפורים
התכנסו על העצים בשריקות. הוא לא היה בחדר והשמש נגעה בצמרות
שדירת הברושים.
פתאום ראיתי את דמותו הגדולה מרחוק חוזר מכיוון השדות ומשהו
בהליכתו היה מוזר וקשה. כשהתקרבתי אליו ראיתי בפלצות תת-מקלע
'עוזי' טעון במחסנית תלוי על כתפו והוא שטוף זיעה וחיוור,
בגדיו רטובים כאילו נשלף מבאר.
-" מי נתן לך נשק?!"-צעקתי עליו.
-"ביקשתי מסאשקה לכוננות"
סאשקה היה הנשק, רווק זקן שלא היה מעורה בחיי הקיבוץ.
-" תן לי את הנשק"-פקדתי עליו והוא הושיט אותו ברפיון. שלפתי
את המחסנית, שיחררתי ונצרתי.
-" איפה היית?" שאלתי. הוא חייך חיוך זוועתי.
-"רציתי להתאבד בשדות, שמתי את הנשק על הרקה ולחצתי על ההדק
וכלום לא קרה, התחלתי לחזור הבייתה והבנתי שלא דרכתי את
ה'עוזי', אז דרכתי אותו ויריתי יריה באדמה ופתאום לא רציתי
להתאבד יותר".
מה יכולתי לומר לו?
- " לך תתקלח ותחליף בגדים", דבר יותר אידיוטי מזה לא יצא לי.
הלכתי לנשקיה ודיברתי עם סאשקה שהחוויר. "לא ידעתי... אם הייתי
יודע שהוא כזה... ,אוי א ברוך!". עזבתי אותו וחשבתי מה לעשות.
היה לי לחץ נוראי בחזה. החלטתי ללכת לרופא ולספר לו הכל.
במרפאה ישבו לפני הדלת זוג זקנים שויתרו לי. אחרי חמש דקות
יצאה אילנה הירשפלד עם ילדה. הרופא הצעיר הקשיב בעניין ורשם
פרטים. הוא בדק אותי ואמר שיש לי לב של שור צעיר ושהלחץ הוא
כנראה ממתח, שהוא יראיין את דובי ושלא אספר לאף אחד.
"אתה בחור רגיש, אל תיקח ללב יותר מדי." הודיתי לו ויצאתי
מאושש ורגוע יותר.
למחרת אחרי ארוחת צהריים תפס אותי הירשל ברחבת חדר-האוכל וסיפר
לי שהרופא דיבר עם דובי והמליץ לאשפז אותו לפני שיקרה משהו רע
מאד. הוא נראה עצוב ומכורסם, אבל נראה שרווח לו.
-" יהיה בסדר", אמרתי פעמיים. לא רציתי לראות אף אחד.
הגיע חג החנוכה ואיתו דובי לביקור מ'שלוותה'. ראיתי אותו
בחדר-האוכל, פניו חיוורות וקפואות, כף ידו הימנית רטטה ופלט
'שלום' רפה. משום -מה אני לא אוהב את החג הזה. בערב הייתה הצגה
לילדים בחדר האוכל ויצאתי. באותה תקופה לא דיברתי עם ילדים
וזקנים. הייתי בחדר מרותק ל'לוליטה' וגמרתי את הספר באחת עשרה
בלילה. קמתי והלכתי לדובי לביקור. האויר היה טרי וחריף והרגשתי
טוב. ליד חדרו
ראיתי אור אמבולנס מהבהב וחברים רצים בבהלה. התקרבתי יותר
ויותר עד הדלת וארבעה חברים הוציאו מהחדר אלונקה עליה מונח
דובי חיוור כמו מת, פרקי ידיו חבושות בתחבושות מאדימות
ופלסטרים, מישהו
הניף שקית מחוברת אליו עם צינורית והוא הוכנס בדחיפות
לאמבולנס. הרופא עלה עם הירשל מאחור ועם
עןד חבר לא מזוהה וביללת סירנה טס ל'פוריה'. חברים נרגשים עמדו
וסיפרו ואני לא שמעתי כלום ולא הבנתי כלום.  חזרתי לחדר והקאתי
ליד חבית הנפט.

הימים חלפו. עזבתי את הקיבוץ שקיבל אותי כחבר.
רק אחרי שנים רבות וקשות מאד, הבנתי את אנחתו של דובי, אז,
בחדרו העירום:
" אני לא רוצה לחיות יותר. יום אחד אני אגמור את זה בעצמי."