צהריים. חצאית פרחונית פוסעת בשדרות רוטשילד אל אהוב ליבה.
מכירים את התחושה של לקרוא ספר שברור שהסוף שלו יהיה רע?
לפעמים זה אפילו כתוב על הכריכה, אבל אתם, בנאיביות של ילדים
מתעקשים להתעלם מתחושת הבטן המעיקה ומקווים שאיכשהו, איכשהו זה
בעצם יסתדר, אולי זו פשוט מתיחה, הכל יהיה בסדר.
אז ככה בדיוק, חצאית אביבית ואופטימית הולכת אל סוף. בחורים
מחייכים, מבטים נשלחים, חצאית מתנפנפת, העולם עדיין נראה יפה.

הינך מוזמנת ביום ג' בצהריים לטקס הפרידה שלנו.
בתוכנית:
קבלת פנים
כיבוד קל
הסברים נבוכים
החלפת מבטים
חיבוק פרידה
הקהל מתבקש לא להזיל דמעות ולא לעשות סצנות.

פעם אחת כשמישהו זורק אותי אני רוצה לדפוק סצנה. ליפול על
הברכיים, כמו בסרט של אלמודובר, להאחז במכנסיו, למרר בבכי,
לצרוח "פרקה, מיאמור, פרקה?". מריטת שערות, שבירת צלחות, סצנה.
אם כבר זורקים אותי אז למה לא להתפרק קצת? אבל לא. ילדה גדולה.
איפוק. כבוד עצמי. נסיון נואש להאמין שאם אני לא אתפרק מולו,
אולי אני גם לא אתפרק אחר כך.

הסוף הידוע מראש נאמר. שדון המועקה ופיית הבכי המתינו בסבלנות
לסוף המופע. חצאית פרחונית מחפשת הסחת דעת, תעסוקה לידיה (שלא
יאחזו בו), לפיה (שלא יצרח), קוביית שוקולד (להמתיק את...)
נלעסת ללא תחושה. חיבוק פרידה, חולצה עורך-דינית נותרת עם כתם
שוקולד מפתיע בחיבור הכתף והיד, שקע שקלט ראש לפעם אחרונה.
עיניים מתאפקות. פה שרוצה עוד טעימה.
שוקולד מריר. חצאית פרחונית מתנפנפת. בחורים כבר לא מסתכלים.
עיניים כבר לא מתאפקות. שדון, פיה וילדה שהגיעה לסוף הספר
הולכים הביתה.