זה היה בקיץ 76, הייתי עייפה ורצוצה.
הוא נשק לי ויצא. הוא הגבר אשר ייעדתי אותו לי.
גבר נאה, לא כל כך גבוה, אך יפה טוהר, עיניו מבריקות, צבעם
כחול ירקרק. חלק כולו היה הגבר שלי. הייתי בת 14 בדיוק והוא
היה בן 12 ואחד עשר חודשים. לא ידענו אז מה רצינו, ילדים
היינו, ילדים קטנים ותמימים. ועכשיו עדיין חלק הוא, פני תינוק,
ושרירים לא מתנשאים עליו. הו! אני אוהבת אותו! למרות מה שהיה
אני אוהבת אותו. שמישהו יגיד לו את זה, ולי איפה הוא...

זה היה בשנת 1976, לא היו בי אנרגיות רבות, היא קבלה נשיקה
ומייד יצאתי, הייתי חייב. היא אישה מדהימה, נערה יפה, הגיל לא
מפריד, רק שנתיים. עינייה תכלת שיערה זהב גבותייה מסודרות תמיד
ולבושה לא צנוע במיוחד. גופה חלק, כן, הכל היה ככה, לפחות אני
זוכר זאת ככה. זה היה ערב שלא אשכח, לא, לא! זה היה יום שלא
אשכח!

אני יודעת שהוא נמצא איפה שהוא, למרות שזה היה יום אחד, זה היה
חתיכת יום! עמוס, ארוך, למרות איך שהוא התחיל, מי היה מאמין
שזה יהיה ככה...

אני יודע שאני קצת מגזים. אבל קשה לספר את זה, זו הייתה החוויה
הראשונה שלי...

חלמתי עליו ימים שלמים, חודשים, אפילו שנים...

איפה אני אמצא אותה?!

אם רק הייתי יכולה לראות אותו שוב...

אם רק הייתי יכול לראות אותה שוב...

אני ראיתי את שני אלה בהתחלה ואני עוד רואה את שני אלה ואני
עוד אעזור להם.
זוג נאהבים צעיר. למרות מה שהיה זה פתח ביניהם אופק חדש. הלבנה
מאירה על בתי שניהם, על פני שניהם. הו! מה יפה האהבה ומה חבל
על הפרידה, הייתה פתאומית היא אך מיוחדת ולא שאפשר להאשים
מישהו...

לאחר האסון, שפקחתי את עיניי, ראיתי אותה מוטלת רציתי לגשת
אליה, אך לא היה בי כוח, התעלפתי שוב כנראה, כשהתעוררתי בשנית
מצאתי את עצמי על מיטה ומיד אחר כך אומצתי, הוריי כנראה נהרגו
או ברחו לארץ אחרת...

הסתתרנו, לא ידעו מה איתנו חשבו שמתנו וההורים ברחו... או
מתו... אני יודעת, ככה זה...
שפקחתי את עיניי בראשונה, לאחר האסון ראיתי שלוקחים אותו
לא היו בפי מילים, לא היה באפשרותי לדבר...
והוריי, הוריי מיהרו לקחת אותי לבית החולים אבל לא חזרו משום
מה...

שניהם: היה ביננו משהו, זה ברור, אך מה?!...

אני אעזור לכם אוהבים, זוג יונים תחת שמיים של ליל קיץ חם.
כל כך צעירים היו, כל כך יפים... 12 ו14 אך ידעו הרבה לגילם...
יהיה טוב! איני יכול להבטיח אך אני יודע שיהיה להם טוב!