צלו של הילד מוטל על רצפת האריחים, אבן לאבן הם מסודרים,
ונורה קטנה בקצה שולחן דולקת, מסתירה קצת את הצל
ועימו גם את הנפש הכותבת לעצמה.
החלון מזמן סגור, כבר מחניק בחדר המאובק והקטן!
אם להסתכל טוב-טוב על זגוגית החלון,
משתקפים שם הקירות הצבועים בלבן.
במבט חטוף החוצה, לנשום קצת אויר צח לאחר הרהור לילי מובהק,
נראים כוכבים מעומעמים, ספורדיים, ומגע הרוח מלטף, נקי וממורק.


חזר הילד למיטה כמעט ללא קול, חוץ מחריקה צורמת קטנה.
בדמי הליל סרעפים משתלטים על המחשבה,
מהדהדים בתוך הראש, מעוותים מלה-מלה.
מטריפים את הקולמוס אשר מרקד לו על הדף
את ריקוד העול שבכתיבה!
על מיטתו נשכב הילד עם חיוך עצוב שעל פניו עלה.
מפרק וצורר את צרות היום עם חוטי המחשבה.
טח הכל בעפר הזמן וטומן עמוק במטמורה.

ניחוח עייפות מכביד קלות על האף.
הכל מתרחק ונעלם, כבר הכל נשפך על הדף.
התמונה שעל הקיר מתחילה לצוף,
הילד גם איתה, מקמט טיפה מצחו ועושה פרצוף.
נידה סרעף אחר סרעף, ניגר מלה שכבר שכח.
עתה יכול לישון, להסתובב אל הקיר הלבן,
לעצום עיניו
ולחלום.