זוכר את אותו יום, היום ההוא הרחוק...
אכלנו גלידה וטיילנו ליד האגם, ראינו ברווזים וציפורים וכל
מיני אנשים.
ישבנו על הדשא ואז נרדמת על השמיכה על-ידי ואני כל השעתיים ההם
בחנתי אותך.
בחנתי איך שאתה נושם, איך שאתה ישן איך שאתה חולם.
פעם ראשונה שיכולתי לבחון אותך מקרוב, פעם אחרונה.
אחרי זה התעוררת והסתכלת עלי.
קיבלתי ממך פעם ראשונה נשיקה אמיתית שאומרת הכול, פעם אחרונה.
אחרי זה המשכנו לשכב על הדשא מתחת לעץ הגדול וסיפרת לי עלייך
הכול.
אחרי חצי שעה של סיפורים שלך רצית לשמוע את שלי, חשבתי שזאת
פעם ראשונה שאנחנו מדברים בכנות מכול הלב, פעם אחרונה.
בסביבות שש הלכנו לכיוון הקולנוע בכדי לראות את הסרט האחרון
שלנו יחד, ראינו הרבה סרטים אבל לא ככה, ברגשות טעונים.
החלטתי לספר לך הכול אחרי הסרט כשנחזור לפארק לכמה שעות אבל
הקדמת אותי ואמרת לי קודם את שלושת המילים המתוקות.
ואני בכיתי ואתה נבהלת ולא ידעת מה לעשות, זה כבר היה כשישבנו
על הדשא ולא יכולתי יותר לחכות, אז נתתי לך נשיקה ארוכה, כזאת
שלא תשכח.
ואתה השבת לי נשיקה בנשיקה ואני יכולתי להמשיך לעד.
אך אז הגיע הזמן ללכת כי הייתה לך טיסה למחרת.
הלכנו לישון אצלך בבית מחובקים ביחד, רק מחובקים, לא רצינו
לחזור על הטעות.
ואתה נרדמת יחסית מהר, אחרי כארבע שעות בדיוק.
ארבע שעות שרציתי שימשכו לנצח.
ארבע שעות שלא עשינו בהם כלום רק התכרבלנו ביחד מתחת לפוך.
אתה לחשת באוזני שירים ישנים שאתה אוהב, ואני עצמתי עיניים.
אחרי ארבע שעות היית עייף ונגמרו לך השירים השקטים אז פרשת.
אבל אני לא, אני שכבתי והסתכלתי עלייך ובחנתי את פרצופך,
וצרבתי אותו בראשי שלא אשכח.
ונזכרתי בכל הדברים שעשינו יחד, כל החוויות והטעויות.
איך התרחקנו ואז היינו ידידים ואני תמיד פחדתי לחשוף את
רגשותיי האמיתיים.
עד היום שידעתי שאין לי מה להפסיד ושעדיף לך לדעת מה שהרגשתי
תמיד.
ואתה הקדמת אותי והייתי מאושרת.
ואחרי כשעה נרדמתי גם אני מחובקת ונעלמת בין זרועותייך.
הגיע הבוקר ואתה מיהרת, אני עמדתי בצד כדי לא להפריע.
הטיסה הייתה מוקדמת יחסית לך - היא הייתה בעשר ואתה לא יכולת
להירגע.
וכשהגיע הזמן להיפרד לא עמדתי בזה יותר והתחלתי לבכות, תמיד
הייתי חלשה אבל אתה תמיד ידעת כיצד לשפר את מצב רוחי, אך לא
עוד.
לחשת לי את שלושת המילים שוב ואמרת שניפגש שוב, ואני השבתי
בחיוב.

וידעתי שאתה לא באמת תשוב.