הוא היה צעיר מדי. אך גופו הצנום והשילדי הסתיר בתוכו תגובה
מצויינת ורפלקסים מדוייקים. זה נראה לעין בהליכתו הקלילה. הוא
לא סתם צעד. הוא שיגר עצמו ממקום למקום בשיטתיות, באופן כמעט
בלתי נראה לעין. העיניים החומות בערו. התלהבות ורעב לטרף נצצו
בהן. הוא העביר יד מקועקעת  
בשערו הבהיר והקצר. נחש מצוייר במקצועיות ליפף את זרועו מהכתף
עד לקצה האצבע. היד השניה נחה ברוגע על נרתיק האקדח. אך הוא
מטעה, הרוגע הזה. תוך שנייה, טיסה, המזורזת על ידי שדה חשמלי,
של חתיכת עופרת, תשים קץ לחיים חסרי הטעם של מישהו. "ברק",
אקדח גאוס, 30 כדורים, משקלו ק''ג אחד. נשק מצויין.
הוא חייך. חיה הבטוחה בעליונותה. יריב מסוכן. אך לא בשבילי.
חייכתי בתשובה. היינו רגועים ומשוחררים. כמו שני חברים ותיקים,
שנפגשו לאחר פרדה ארוכה. נראה כי עוד רגע קט ניפול זה
לזרועותיו של זה.
ראיתי את חיוכו קופא. ואז ניתן האות. לקרב! שנינו זינקנו בו
זמנית לעבר הקרקע. הוא, כמו כן אני, שלף את נשקו עוד בזמן
המעוף מטה. גלגול. קפיצה. שוב גלגול. כמו בריקוד פרוע התנוענו
ברחבי הזירה. היריות רישרשו בשקט. אך היינו מהירים מדי. שום
כדור, לא שלו ולא שלי לא מצא את מטרתו. גלגול. קפיצה. כן! דם
פרץ מכתפו. פרץ וזרם ישר על שדה הכוח המקיף את עולמנו הקט
והזרוע מוות. איזשהיא בחורה  נרתעה לרגע, אך מיד לאחר מכן מחאה
כף למראה הדם המתאדה במהירות. עוד עשרות צופים הצטרפו אליה.
קולות לא חדרו את המחסום, ושיעשע אותי לראות איך כמו בסרט אילם
מתעוותים הפיות שלהם בהתלהבות. כאב, דם ומוות, מרגשים.
קמתי על רגליי. הוא כבר לא היה מסוכן. הדם ניגר בפרצים על החול
הלבן. העצם נראתה לעין. הוא עוד היה בהכרה. הוא חרק שיניים
בכדי לא לצעוק, גופו שמוט על הקרקע בצורה מגוחכת. לפתע התעוררה
בי תחושת כבוד כלפי הילדון הזה. דחפתי את האקדח הזרוק וניגשתי
אליו. כאב געש בעיניים החומות. אם יקחו אותו לבית החולים,
ייתכן שהוא יישרוד. סרקתי במבטי את הקהל, מצאתי את אותה
הבחורה, והבטתי ישר בעיניה. הצופים השתתקו. השאלה הייתה ברורה.
היריב גם כן סובב את ראשו, הביט בא וחיכה להחלטתה. היא פרעה את
שערה המהודר, עיניה השיכורות מלאות עונג מטורף, והרימה את ידה.
האדם לרגליי חירחר, וכולי התמלאתי רצון עז, למעוך, לחתוך
לחתיכות את הפנים היפות האלה, מלאות הצבע. רציתי לשלוף את
ליבה. אך במקום זאת, בלי להוריד את מבטי מעינייה הרחבות
מתענוג, הוצאתי, כדור אחר כדור, את שארית המחסנית לתוך הגוף
השוכב על הקרקע.

רחצתי מעצמי את הזיעה והזוהמה, התלבשתי והלכתי לקבל את שכרי.
מסיה ארתור, כך הוא אהב לקרוא לעצמו, חיכה לי במשרדו. דחפתי את
הדלת עם השלט "מנהל" ברגלי ופרצתי לחדר. מייסד "זירת המוות"
השמין ונהיה עצלן בשנתיים האחרונות. הוא שתה וויסקי, שפוך
בכורסת העור, רגליו זרוקות על השולחן. עיני החזיר הרטן סרקו
אותי בייסודיות.
-"הקרב ה-20 ואתה עוד חי, זבל", הוא צווח באכזבה מבויימת.
התעלמתי מהמילה "זבל" והושטתי לפנים את כף ידי הפתוחה. רגע
מאוחר יותר החזקתי מעטפה שהגיש לי ארתור.
-"מזל טוב! זהו יובל!"- הוא חייך. "רק מעטים שורדים 20
קרבות".
החבאתי את המעטפה במעיל, הסתובבתי והלכתי לעבר הדלת, זורק מעבר
לכתף שאני בר-מזל. טרקתי את הדלת ובכך חסמתי את צחוקו של
ארתור, וצעדתי לעבר המעליות. "זירת המוות" השתרעה על גג של
גורד שחקים, אחד מרבים בנובו-סיטי. רוח, גבהים, ומראות מוות
משפיעים לטובה על המבקרים.
יכולתי להשתמש במעלית העובדים, כדי לא להיתקל באחד מהמעריצים,
אך התעצלתי ללכת לצד השני של הבניין. מסביבי המו אנשים. עוד
מעט היו אמורים להודיע על פתיחת הקרב הבא, והצופים מיהרו למלא
את כוסותיהם ולרוקן את קיבתם. נדתי בחביבות לברמן והזמנתי
מעלית. הברמן, ששמו היה מקסים הפסיק לנגב כוסות וקרא
בעיקבותיי:
-"קרב מצויין, סרג'!"
בלי להפנות ראש נופפתי בידי, תודה, ונכנסתי אל המעלית. הדלתות
כמעט נסגרו כשבחריץ הופיעה יד אישה. מיניאטורית, עם ציפורניים
צבועות בלאק אדום. הדלתות נפתחו בצייתנות ואותה בחורה פרחה
לתוך המעלית  . שנאה ותיעוב שוב גאו בתוכי. חיוכה הגעיל אותי.
עורה העדין עוררה בי סלידה. ולא ידעתי מדוע. 19 פעמים הנחתי
לאנשים להרגיש כמו אלים. להפוך מחזירים אפורים ומזוהמים חורצי
גורלות. 19 פעמים הייתי הופך לכלי שלהם. אך מעולם, לא היה
הרצון להרוג את העכברושים האלה, שהעלו עצמם לחתולים, כה חזק.
מדוע? היא נעמדה מאחורי גבי, והבנתי שאם היא תדבר, אני אהרוג
אותה. המעלית זחלה. הספרות התחלפו, כמו בוחנות את סבלנותי.
בקושי נשמתי, לשווא ניסיתי להירגע.
-"שמו היה קורג"- לחשה היא לפתע.
הסתובבתי בחדות, וכנגד לרצונה היא נרעדה.
-"הוא היה המאהב שלי", כאילו אין דבר מה בכך היא אמרה. הייתי
בהלם.
-"למה?"- רק הצלחתי לומר.
הפעמון צילצל, והדלתות נפתחו ברישרוש שקט. היא חלפה על פני,
מעניקה לי מבט מוזר, ואמרה בהטעמה, מחייכת בעורמה:
-"Eritis sicut Deus, scientes bonum et malun"
הדלתות נסגרו מותירות אותי בוהה בקהות במתכת הקרה. כשהתעשתי
ולחצתי על הכפתור הפותח את הדלתות, היא כבר נעלמה.
באותו ערב שתיתי לשוכרה...

בתנועה מלוטשת, כרגיל, נחתי על האדמה, מספיק תוך כדי כך לירות
שלושה כדורים. היריב חמק מהם במיומנות. אנחנו לוחמים טובים. רק
חבל שחיינו כה קצרים. הקרב ה-30 שלי. בעודי מתגלגל חשבתי שהגיע
הזמן לפרוש. נמאס. העובדה שאני עוד חי מקרית לגמרי. בסופו של
דבר תמיד ימצא מישהו חזק וזריז ממך. היריב שלי, בחור בן 25,
לוחם מתחיל בבירור, לפתע מעד ואיבד את שיווי משקלו. מייד
ננעלתי על המטרה. בעודו מנסה להישאר עומד על רגליו, הוא החל
להרים את אקדחו "ברק", יודע בברור שלא יספיק. עיניו נצצו בפחד
במרכז המטרה שלי. ולפתע מאחורי גבו פרץ חיוך מוכר עד בחילה.
היא. אוחזת כוס שמפניה, בשמלה חצי שקופה, חוסמת את עצמה
מהצופים המיוזעים במפל שיער ערמוני, היא נופפה לי בידה. ולאחר
מכן העולם הצטמק לנקודה בודדה. הרגשתי  איך באיטיות מענה הכדור
מכרסם בתאי החזה שלי. ראיתי את שפתיה נעות. ונדמה לי שאני שומע
את צעקת השמחה של היריב שלי. נצח שלם צנחתי לעבר החול הלבן.
מוזר, אך לא חשתי כאב. רק ערפל אפף את עיניי. ערפל של דם.
שכבתי שוטט דם והבטתי בשמים דרך ניצוץ קל של שדה הכוח.
ידעתי שבר-המזל הצעיר עומד מעלי.
Eritis sicut...
ידעתי שהוא שואל את אותה השאלה ששאלתי אני 29 פעמים.
Deus...
ידעתי שהשאלה מופנית אליה.
scientes bonum et malun...
וידעתי שעכשיו היא מרימה את ידה.
מעניקה או שוללת חיים. הופכת לרגע לחורצת דין של גורל אחד
ויחיד. מעניקה או לוקחת חיים.

"והייתם כאלוהים, יודעי טוב ורע..."

זה יותר טוב מאורגזמה.

שונא אלים.

31.8.2002

לטינית: "והייתם, כאלוהים, יודעי, טוב ורע", פרשת גן עדן,
בראשית פרק ג', פסוק ה'.

C)Koelet).
Translated by Mino-An