עוד פעם לכתוב.
לכתוב על אדם פצוע, מאפיונר בצרה, גיבור אדיר, אונס, שתיקה,
אגדה יפה, שירה וכולי...
הפעם אכתוב על מה אני מרגיש, כשאני כותב.

כשאני כותב, זה כמו להביט על הדמות מהצד, כשהיא מכה מישו הדם
עף על פני, וחרטה שוברת אותי.
קלפתי מתקלפת על פני העולם, ואני חותם: שלי על הסיפור.
הרגשות נבנים, אני מרגיש את הדמות, חש בקושי שלה, מרגיש את
הצער שלה. אני יודע שהיא רוצה לומר לי משהו. האם זה: "דיי,
סבלתי מספיק" או "המשך" וכולי...
אך היא יודעת שאין ביכולת לשנות אותי. "העלילה חייבת
להימשך", ולא משנה מה הדמות רוצה.
כשאני כותב אני מרגיש כאב , חלחלה , צער , אבדון , שמחה ,
יופי , התרגשות ועוד...
כשאני כותב העולם רואה אותי מבעד למשקפיים זוטונים, משקפיים
שאני שרואות רק מה שאני מראה להם. אם זה בין רצח, פיקניק,
ברבקיו וכולי... הם רואים רק מה שאני רוצה! ולא דבר מזה. כשהם
סוגרים את הספר, ממשיכים לאתר הבא, או שמים את הדף בצד, לא
נותר להם אלא, להוריד את משקפי הזוטון שלהם. ולהרכיב את
משקפיהם שלהם.

כשאני כותב, הרצון הוא לברוא עולם, עולם אחר. טוב יותר רע
יותר לא חשוב. העיקר שזה עולם אחר. עולם שמתנהל בקפידה. והבוס
שלו הוא אני.

וכשאני משחק אני לא הבוס יותר.  הדמויות מרקדות מצד לצד
ומורות את פי!!! אך אני אוהב זאת גם!!!. (משחק משחקי
תפקידים).