הלוואי והייתי פרפר, ודאי חושב לעצמו הילד, זה שאמא שלו לא
בטוחה מה היא אמורה להרגיש ומה היא באמת מרגישה. "קצת קשה לו
להתרכז, את יודעת..." היא פונה אלי בקול מתנצל. "אבל תודה על
הסיפור." רואים שקשה לה עם זה שהילד שלה קצת הרבה לא בסדר, עם
זה שלמרות שהיא לא מעיזה להגיד את המילה בכל רם, הראש והלב שלה
צועקים: "מפגר!"
בסוף כל פעילות, אני שואלת את הילדים שאלות על הסיפור שקראתי,
רק שפתאום שמתי לב שהילד שיושב משמאלי הוא קצת שונה משאר
הילדים שישבו במעגל המצומצם שנוצר סביבי. היו לו משקפיים די
גדולות, שיער מעט מקורזל בצבע חום, ושיניים עקומות מבצבצות
משפתיו, מטפטפות ריר על הסנטר.
מהר מאוד הבנתי שאותו לא אוכל לשאול שאלות. מסתבר שהוא העדיף
לבהות בגגון של המתנ"ס מאשר להאזין לסיפור שלי, או אפילו לפזול
לכיווני. הוא העדיף את צורות העננים המבצבצים מבעד לגגון על
פני הדמויות הצבעוניות שהופיעו בסיפור שסיפרתי, והאמת שהבחירה
שלו נראתה לי די חכמה. אחרי הכל, למי יש כוח עכשיו לסיפור על
משפחה שיודעת את כל כללי הזהירות בדרכים, ענן בצורת פיל זה
הרבה יותר מעניין לדעתי.
בעוד טיפות הרוק עושות דרכם מן הסנטר אל הרצפה, מושכת האם את
בנה בידו, ממהרת אתו לתחנה הבאה, כדי שלא אבחין עד כמה היא
מתביישת בו. היא יודעת שרואים את זה אצלה בעיניים, את האשמה,
הבושה והאהבה שהיא חשה כלפי הילד הזה. אם הייתה יכולה הייתה
לעד עוצמת עיניים, אבל היא יודעת שילד מפגר לא יוכל להסתדר עם
אמא עיוורת.