אני מרגיש אותך נושפת בעורפי.
אני מרגיש אותך עפה לעברי.
וזה לא משנה,
זה לא משנה
כי בסביבה הזאת
את עדיין לא שלי.
וזה כואב לי בצדדים
הוא מנסה להימלט
הלב שלי דורש מקום אחר.

כבר הודיתי בעבר:
זו רשלנות.
הייתי צריך כבר ממזמן
לנקות את כל הדם שהצטבר פה.
עוד
מאז
שהייתה פה מלחמה.
ועוד
מאז
שידעתי שזו שגרה.

אני כרגע על הריצפה.
טוב לי פה.
קריר פה.
וזהו.

באמת שאני
מצטער
הכנות שלי לפעמים חוזרת כשקר.
אני יודע שכל זה בטח לא קל בשבילך.
אבל דווקא הכנות שלך היא זו שפוגעת בי יותר.

אני נמשך אלייך.
ואת אליי.
זה טוב שזה ככה.
בואי נשאיר את זה ככה.
לשכב איתך במיטה זה כמו לשכב בשלג.
רק שזה חם ונעים.
רק שתדעי שאני מתגעגע.
ותקחי את זה ככה.
איך שזה.

אם היית פה עכשיו
הייתי יותר מאושר.
זה לא שרע לי עכשיו.
דווקא טוב לי,
אבל עדיין.
היה יותר טוב אם היית יותר פה.
יותר עכשיו
מיותר מאוחר.

אני לא בטוח שעדיף שלא נדבר.
כי זה חסר
לי
ולך?
לך זה חסר?
אל תעני לי.
אני מעדיף לחשוב שכן.
אני לא בטוח שזו באמת אהבה
אבל
זה הכי קרוב לזה.

כשכיבית את האור
כיבית לי את החיים.
פתאום הכל היה שקוף
לא ראיתי אותך בכלל
כמה שאת יפה פתאום
וכמה שזה רק גובר מיום ליום.
ופתאום את נגעת בי ומים זרמו בי.
נבהלתי.
ואת צחקת
ונהיה אור.

בזמן האחרון
לשמוע אותך
זה כל מה שאני עושה.
להקשיב לך, קצת פחות.
בזמן האחרון
החיוך שלך
ממיר את עצמו למנגינה
שאי אפשר לשמוע.
בזמן האחרון
ככל שאת מתקרבת, ככה את רחוקה.
בזמן האחרון
אני לפתע מבין שהזמן עושה לנו רק רע.

אני לא זוכר איך זה שאוהבים אותך

רק לא לאבד אותך.
זו המשימה.
שפיות.
משימה.
מטרה.
לאבד.
כאילו לקום לאבל כל בוקר.
כאילו כל בוקר להכין את עצמי לקרב מחדש.

אני מתגעגע
ללאהוב אותך
ללשנוא אותך
אלייך.