אוקטובר 2002. מוקדש לגבר מיוחד מאוד שסיפק לי השראה כמה וכמה
פעמים...

עידו סוגר את חולצת הכפתורים שלו, ותוחב אותה לתוך מכנסי
הג'ינס שלו. באותו הזמן אני סוגרת את כפתורי חולצת המדים שלי,
ומכניסה לתוך המכנסיים הירוקים- מגעילים האלה שהנמכתי להם
גזרה, כמעט כמו כל בנות ישראל החסודות שמתגייסות.
אני נודרת נדר בלבי שכשאשתחרר לא אלבש עוד שום בגד שמזכיר
אפילו ירוק או זית...
אני מסדרת את הכומתה בכותפת ומביטה בגאווה על דרגת הסמל שנוצץ
על שרוול חולצתי. אני ממש מאושרת- בעוד כחודש אשתחרר מכבלי
הצבא...
"אתה בא?", אני שואלת ואז אנחנו יוצאים מביתו.
עידו מוודא שיש מספיק אוכל ושתייה לכלבת הזאב שלו, ונועל היטב
את הדלת. בתל-אביב לא כדאי לקחת סיכונים...

תוך עשר דקות אנחנו כבר בתחנת רכבת מרכז, מצפים לרכבת שאמורה
להגיע בדקות הקרובות. רצנו כל הדרך, כי ידענו שהרכבת צריכה
להגיע כל רגע, והרכבת הבאה לחיפה תגיע רק בעוד כשעה, כי היה זה
יום שישי.  העברתי את החוגר שלי במהירות, ואילו הוא הסתבך עם
השטר של החמישים וקילל את  המכונה האיטית.
אנחנו קופצים לתוך הרכבת שהגיעה. מאחר וזו  אחת הרכבות
האחרונות, היא ריקה למדי. אנחנו נכנסים לקרון מלא למחצה
ומתיישבים על זוג כסאות שהוא חלק מרביעייה.
אני משעינה ראשי לאחור, קופאת מהקור של המזגן (אנשי הרכבת
כנראה לא מבינים במיזוג - בקיץ הם אומנם מדליקים מזגן, אבל
במידה שמצריכה לבישת סוודר, ובחורף שמים חימום, אבל במידה
שצריך להיות לבושים בבגדי-ים...), ומגלגלת את השרוול כלפי
מטה.
אני מביטה בחלון הענק החוצה, משקיפה על הנוף ושוקעת במחשבות.
עידו מניח את ראשו עליי ותופס תנומה קלה. מגע עורו החם מעביר
בי צמרמורת ומחדיר בי ים זיכרונות מאתמול.

זכרתי את עצמי פוסעת בכבדות עם התיק הענק שלי לפתח ביתו, עייפה
ומותשת מהנסיעה הארוכה ומהשבת המגעילה שטחנתי בבסיס, אבל חיוך
עייף עיטר את פניי כשהבנתי שזו אחת השבתות האחרונות שלי,
ובקרוב צעירה- פעורה אחרת תחליף את מקומי ותיטחן.
הוא פתח לי את הדלת, וסחב את התיק שלי לתוך החדר שלו.
"מה שמת בפנים? אבנים?!", הוא המום.
"לא. בגדים, מצעים..."
"כשסגרתי 21 בשטחים לא סחבתי כל כך הרבה! בנות..."
"טוב, אולי שכחת ששלושה שבועות לבשת רק שני זוגות מסריחים של
מדי ב', נעליים שקיבלת מהצבא, מגבת ומצעים. אני לעומת זאת
צריכה גם לסחוב נעליים ליציאה, בגדים לאפטר בעיר, איפור, קרמים
לשיער, לעור..."
"כן, כן..." הוא השתיק אותי, ואז קרב אליי וליטף את שיערי.
"ראית?", שאלתי בשמחה, מצביעה על הסמל החדש שקיבלתי שבועיים
לפני, "עכשיו אתה צריך להצדיע לי!"
"אני לא כל כך בטוח, אני השתחררתי עם סמל ראשון", הוא צחק
והעביר בי רטט של עצבים, וכמו שאומרים אצלנו - הדרגה הכי גבוהה
בצבא, זו האזרחות...
"לא התגעגעת אלי?", הוא שאל ודחף אותי למיטה.
"איכס... אני מזיעה..." אמרתי וברחתי למקלחת.

בזמן שהמים הזורמים נפלו עליי ברעש טפטוף חם ומרגיע, עצמתי את
עיניי והתמכרתי למקלחת ההגונה שחסרה לי כל כך. אצלי בבסיס יש
רק זרזיף מים, ואם לא מגיעים בזמן, עדר הבנות ששעט לשם לפנייך,
יותיר לך מים קפואים בלילה.
"את צריכה עזרה?", שמעתי קול מלחשש מאחוריי, וכף יד גדולה אחזה
במותניי, גוף גדול וחם נצמד אל אחוריי.
יד אחת הסיטה את שיערי הרטוב לפני כתפי,  ושפתיים גיששו את
צווארי, הריחו את ריח המים הזורמים, טעמו אותם...
לא הבנתי איך הוא נכנס כל כך מהר למקלחת בלי שאשים לב. בכל
מקרה, אפקט ההפתעה שהפחיד אותי לרגע, עשה את שלו לשנינו...
הרגשתי את איברו הזקור משתפשף בישבני. הוא הגביר את זרם המים
ודחק אותי לכיוון הקיר, כך ששנינו נרטב מהזרם החזק. הסתובבתי
לאחור, והוא הצמיד אותי לקיר החלקלק, וליקק ממני את המים.
ליקקתי את צווארו, וחשתי בטעם זיעה קלה מעורבת במים.
לאחר שכל גופינו היה רטוב, הוא התיז סבון נוזלי על כפותיו
וסיבן את כל גופי, לא פוסח על אף חלקת עור קטנה, גלויה או
נסתרת. כשפיסק את רגליי, העפתי את שיערי לאחור. לא נתתי לו
לחפוף את ראשי, כדי שלא יכנס לי סבון לעיניים.
שיערי העלה קצף שנטף על עורי. עידו אסף אותו ומרח אותו על כל
גופי, מסתיר את הפטמות הזקורות  מהקור, מורח אותו על רגלי
שנכרכה סביב אגנו.
ראשי נדחף לאחור, עצמתי עיניי ונהניתי מהאצבע החלקה שלו שגרמה
לרטיבות פנימית בנוסף לחיצונית. השמעתי אנחות קלות, והוא, כבר
מכיר היטב את תגובותיי, ידע שאני קרובה לסוף.
הוא הפסיק ונרגעתי ואז סיבנתי אותו, מתעללת בו במגע מרפרף
ומגרה לצד שפשוף אינטנסיבי.
"רוצה לראות איך אני  מסבן לך את הגב בלי להשתמש בידיים?", הוא
שאל, ואור הבהב בעיניו.
חייכתי, ניסיתי לנחש מה יוליד המוח המופרע שלו, והסתובבתי
כשגבי מופנה כלפיו. הוא מרח סבון על חזהו ובטנו, ושפשף חזק עד
ליצירת קצף. הוא נצמד לאחוריי, חיבק אותי חזק מסביב לבטן, ואז
שפשף לי חזק את הגב עם גופו, כששערות חזהו משמשים לו ליפה
אנושית...
צחקתי, כי השפשוף לא היה שפשוף של ממש - זה היה נראה כאילו
שנינו מחזיקים ביד סבון חלקלק שמאיים בכל רגע להחליק מהאצבעות
הרטובות...
לאחר שהסבון והשמפו נשטף מאתנו, הוא המשיך ללטף את עורי, נהנה
מחלקותו הרטובה, טועם אותו שוב ושוב בכתפיים שלי, בשכמות,
לאורך עמוד השדרה.
הוא אחז בשדיי החלקלקים שברחו לו לפעמים בשובבות כשלא אחז אותם
חזק מספיק.
קימרתי את גבי, אחזתי בברזים בשתי ידיי, והרכנתי את ראשי,
כשתלתליי הרטובים מדגדגים את פניי.
הוא ליטף את התחת המלא שלי שהציץ לו מזמין מבעד למטר שניתך
עלינו מהברז. עידו אחז בחוזקה בירכיי, ופיסק את רגליי. לאחר
מכן הוא ליטף עם אצבעותיו בין רגליי מקדימה לאחור, וגרם לרטט
מהיר בין ירכיי. הוא נעץ את עצמו בתוכי בחוזקה, הזין הרטוב
והחלק שלו פשוט נשלק לתוכי. הוא אחז במותניי בחוזקה, ונע
לחליפין ביניהן, לבין שדיי שהיטלטלו עם כל חדירה חזקה.
הוא תפס בחוזקה את שיערי, שולט בי, מוביל את הזיון המהמם הזה.

לאחר מכן הוא תחב את אצבעו המיומנת אל בין רגליי, מלטף ומשפשף
את הדגדגן הרטוב שלי. התחלתי לפלוט אנחות בלתי-רצוניות, ורעדות
עברו בכל אגני מנרתיקי ישר אל הזין שלו, והוא חש בויברציות
הנהדרות האלו בתוכי. בזמן שהוא שלח אותי לאקסטזה אדירה,
התכופפתי עוד מעט, ושלחתי יד לביצים שלו, חופנת אותם
באצבעותיי, משחקת בהם, וגורמת לו לגנוח, בדיוק כמו שאני אוהבת
לשמוע אותו.
"עידו... אני חושבת שאני הולכת לגמור..." צעקתי, מרגישה את
הקירות רועדים סביבי.
הוא החל להגביר את החדירות, וקצב משחק- אצבעותיו בי גבר, שנינו
גנחנו, ובדיוק כשהרגיש שאני עומדת לגמור, הוא גמר בתוכי גם.
שנינו צעקנו ביחד, ושאון המים החרישו בקושי את צעקותינו.
סגרנו את הברז, וליאות נעימה פשטה בתוכנו. עידו עטף אותי במגבת
ענקית ולבנה וניגב אותי היטב, ואז הרים אותי כשיד אחת תומכת
בגבי והשנייה תחת ברכיי.
הוא הרים אותי לחדר השינה שלו, והשכיב אותי בעדינות על המיטה,
ואז פתח את המגבת כאילו פתח פרח נדיר. ניגבנו אחד את השני, ואז
הוא פינק אותי בעיסוי נעים עם קרם גוף ריחני עד שנרדמתי
במיטתו.

אני מביטה בעידו שהתעורר פתאום, ושמה לב שהוא מביט בי.
"על מה את חושבת?", הוא שואל.
חיוך ערמומי נמתח על שפתיי. "עזוב, לא חשוב..." ניסיתי לפטור
אותו מעליי.
לאחר הצקות חוזרות ונשנות, אני רוצה לומר לו, אבל אז רואה
שיושבים מולנו זוג קשישים.
אני מקרבת את שפתיי לאוזנו עד שהן נוגעות ברמז באוזניו ולוחשת
לו: "חשבתי על הזיון הנהדר של אתמול... אתה לא יודע כמה אני
מתה להרגיש אותך שוב בתוכי..."
אני מתרחקת מעט, נותנת לו שהות לעכל את המשפט שלחשתי לו.
כשהתרחקתי הבחנתי בבליטה במרכז הג'ינס שלו.
יפה, הדברים התעכלו היטב. אני שותקת ומתעלמת ממנו, מפנה את
ראשי לחלון שנית. הוא מלטף את ירכיי תחת השולחן.
אני מביטה בו. "בוא, אני רוצה לעשן..."
הוא מביט בי, לא מבין: "אבל את לא..."
"אני כן", אני אומרת ומתרוממת מייד. הטיפש סוף סוף מבין את
הרמז העבה כפיל.
אנחנו הולכים למעבר בין הקרונות. ליד תא שירותים אחד עומדים
כמה חיילים ואישה מבוגרת אחת, ממתינים לתורם. אנחנו עוברים
קרון נוסף ובכל קרון עומדים אנשים ליד השירותים, עד שאנחנו
מגיעים לבסוף לסוף הרכבת- לקרון המקומות השמורים. הדלת פתוחה
מעט, ולרווחתנו, התא  ריק.
אני מושכת אותו פנימה, ונועלת היטב את הדלת. הרכבת פונה ימינה,
וכל הקרון מיטלטל, אני נופלת עליו, ושנינו נצמדים לקיר. אנחנו
יודעים שאין לנו זמן רב. עידו מפשיט אותי חלקית, ומושיב אותי
על השיש של הכיור הקטן. הכלי שבו מאוחסן נייר ניגוב, חובט
בראשי, אבל זה לא מפריע לי. אני חמה עליו אש.
אני פותחת את החולצה שלו, וחשה בלב שלו פועם במרץ, מלטפת את
עורו החם, את השערות הקטנות.  אני פותחת את החגורה, ואז את
רוכסן המכנס ושולפת החוצה את האיבר החם שלו ומלטפת אותו
באצבעותיי. הוא  נצמד עליי, חש בחזה שלי, בפטמות שלי שנוגעות-
לא נוגעות בו ומעבירות בו צמרמורת. הוא משחק איתן באצבעות,
ואחר כך סוגר עליהן עם פיו, ומשחק בהן עם לשונו ושיניו, עובר
בין אחת לשנייה. הטלטלות גרמו לשיניו להיצמד לפטמתי, ולנשוך
אותה.
אני פולטת צעקה, ומתפללת שרעש הקרון שנע החריש את צעקתי.
"סליחה..." הוא לוחש ואז מנשק אותי ארוכות, לשונו סוקרת את
הטעמים והמרקמים השונים בפי, את שיניי, לשוני, העור הלח בתוך
הפה, משחקים אחד בלשון של השני.
האווירה מתחממת, ואני כבר מרגישה רטובה למדי.
אני מלקקת את הפטמות הזעירות שלו, נושכת אותן ונהנית לראות
אותו מתכווץ מהכאב המלווה בעונג.
הוא מפסק את רגליי, והתחתונים מחליקים לברכיים. ראשו מחליק לשם
גם הוא. אני עוצמת עיניים, ומרגישה במתח הנבנה בי, בגירוי העז
שמצמרר את כולי, בדיוק כמו אתמול.
כדי לא לצרוח, אני נושכת את כתפיו, ומושכת בשיערו הארוך,
שהגומייה ממנו נפלה זה מכבר.
לאחר שאני גומרת, בוער בי הרצון העז להרגיש אותו בתוכי.
"אני רוצה אותך בפנים..." אני קוראת לו בלחש, ומושכת אותו בין
רגליי. הוא מחייך, ואני משפשפת מעט את איברו כדי שיעמוד יותר
טוב וחזק.
אני מחבקת אותו חזק, מצמידה את אגני לאגנו, ומרגישה אותו נכנס
לתוכי, מחליק פנימה במהירות. הוא אוחז ביד אחת במותני, ובשנייה
תומך במראה שמאחוריי, מביט בשנינו מזדיינים בלהט. אני מתחילה
לגנוח בשקט, ועידו לא מעוניין שכל העולם ישמע עד כמה אנחנו
נהנים. הוא אוסף את ידיי מעלה, מעל ראשי ומצמיד אותן בחוזקה
ביד אחת, ובשניה הוא סותם את פי. הפחד שיגלו אותנו, מרגש אותי
מאוד. הוא חודר לתוכי עמוק יותר ויותר, אני נושכת את אצבעותיו,
שורטת את גבו, ציפורניי ננעצות עמוק בעורו ככל שהמתח עולה
בתוכי. אני מתנשפת עמוקות, אין לי אוויר. עידו מסיט את
אצבעותיי ממני, ואני מתיישבת עליו ומבקשת שיוריד אותי מטה.
"אני הולכת לעשות לך משהו שמזמן רצית, אבל אני לא..." אני
לוחשת לו בסקסיות באוזן, ואז מושיבה אותו על מכסה האסלה הסגור.
איברו עדיין מגורה כהוגן, ואני מלטפת אותו באצבעותיי. עיניו
נעצמות ואני מכניסה את איברו לתוך פי, יונקת לתוכי את חומו, את
קשיותו. עידו נאנח, ונועץ את אצבעותיו בשיערי, בקרקפתי. אני
מוצצת את איברו כאילו היה סוכרייה על מקל גדולה, מלקקת אותו
מבסיסו ועד פסגתו, למעלה ולמטה, ואז בסיבובים קטנים ובפיתולים.
עידו מתחיל לפלוט גניחות קטנות, אגנו רועד מעט, ואני נוטלת
לידיי את הביצים החמות שלו. אני מוחצת אותן בעדינות, ומרפרפת
בשיניי על איברו, זוכרת להיזהר עקב רגישותו הגבוהה. עידו אוחז
בחוזקה בראשי, מחדיר את עצמו לפי עמוק יותר ויותר, מרגיש
בשפתיי מתהדקות סביבו. הוא פוקח את עיניו ומביט בי בהנאה.
"תסתכלי עליי", הוא ממלמל.
אני דוחפת את איברו תוך חלל פי, ומביטה בו מלמטה, בעיניים
נוצצות.
גניחותיו מתחילות להתגבר, ואני מבחינה בעובדה שהוא מתאפק.
"תצאי, אני עומד לגמור..." הוא נושך את שפתיו.
"אז תגמור..." אני לוחשת לו, וממשיכה בפעולת היניקה.
עידו מביט בי המום, מאחר ומעולם לא הרשתי לו לגמור לי בפה.
גניחותיו הופכות לנמרצות יותר ויותר, נשימתו כבדה והוא נכנס
ויוצא בקצב מתגבר, עד שלבסוף הוא גומר בפי.
אני מתרוממת, ויורקת הכל לכיור, בכל זאת קשה לי עם הטעם הזה
בפה שלי. אני שוטפת את הפה, ומדביקה לו נשיקה עמוקה ורטובה.
כשאנחנו גומרים, אנחנו מתלבשים ומסדרים את השיער כאילו כלום לא
קרה. עידו פותח את החלון לרווחה ורעש הגלגלים מחריש את
אוזנינו. לאחר שאנחנו נרגעים ועורנו מתקרר, אני פותחת את הדלת,
חיוך ענוג מתוח על פניי.
החיוך יורד מהר מאוד כשאנחנו מבחינים בזוג הקשישים שישב מולנו,
עומד כאן ומביט בנו המום.
אני מיד מתעשתת וסונטת בעידו: "היית צריך להביא עוד סיגריות,
עכשיו לא יהיה לנו לדרך", ואז אני פונה אליהם: "מצטערת אם קצת
מסריח שם, פשוט אסור לעשן בתוך הרכבת..."
הזקנים מהנהנים בהבנה, ובזמן שאנחנו עוברים דרך הדלת לתוך
הקרון, אני שומעת את הזקנה בשמלה הפרחונית צוהלת: "דווקא אין
כל כך ריח..."
אנחנו חוזרים למקומנו, יושבים על הכסא, ונשענים אחד על השני.
"אני לא יכול לחכות שנגיע אלייך הביתה..." הוא אומר ואני
צוחקת.