התמונה צנחה בשקט אל הפח ללא כל התנגדות. משונה, ציינתי לעצמי,
לא חשבתי שרגע כזה יגיע אבל הנה אני לא מופתעת. היא מצאה מקום
בין נייר טואלט לטמפון, שניהם משומשים. כשחזרתי כעבור שעה
לבדוק אם בכל זאת אולי אפשר להציל, הפח כבר התהדר בשקית חדשה
שעוד לא לכלכו אותה. "חכה חכה..." לחשתי  לו, ובאמת, ידעתי למה
אני אומרת את זה. כי בנות כמה שאומרים עליהן שהן נקיות, אז
בפנים הן מלוכלכות הכי הרבה.

בכל אופן, לא היה לי מה לעשות אתה אחרי שכל הצבע נזל והפרצוף
היפה של X נמרח והתעוות ונהיה כמו איזה זומבי מסרט שחור לבן.
זה נכון מה שאומרים עלי שאני בנאדם אימפולסיבי. תחשבו, תחשבו
מה זה שחיילת עומדת באמצע קניון איילון וצורחת שהיא שונאת את
מקדונלדס' רק כי לא הגדילו לה את הצ'יפס. תחשבו מה זה! ייצוגי
בערך כמו חרא של כלב בכניסה למלון. ועוד איש אחד בתור לקופה
אמר לי שאיך לקחו אותי בכלל לשרת בצבא, שזה בושה. ואני חשבתי
להגיד לו שהוא צודק, אבל לא אמרתי כלום. אבל אני שוב סוטה
מהנושא. זה קורה לי הרבה בזמן האחרון. צריך לסטות מהנושא רק
כשמגדירים לך, וגם זה במקרים מאד נדירים.

אז נחזור לתמונה המטומטמת: לפני שמצאתי אותה על הרצפה, ככה עם
כל הקולה שפוכה עליה וחטפתי ת'קריזה, הכול דווקא היה בסדר.
הסתובבתי עם חזה מנופח (זה רק ביטוי דווקא אין לי חזה גדול כל
כך) גאה כמו טווס, והשווצתי בX בפני כל מי שהסתכלה. ובאמת
שהייתה לי סיבה, עובדה: כל מי שראתה אותו ישר אמרה "יה איזה
יפה" ו"מי זה?" ואני הייתי אומרת כאילו בצורה צנועה אבל בעצם
זה היה רק חיצוני "זה סתם... חבר שלי".
זה מורכב כל ההגדרות האלה. יותר מכל מילה בעברית שנאתי את
המילה "ידיד". מה זה המילה הזאת? מה זה, לא שמעתם את הביטוי
"כל ישראל ח ב ר י ם"? לי אף פעם לא היו "ידידים". הייתי
מעדיפה למות מאשר שיהיה לי ידיד. באמת, עד כדי כך. אצלי כולם
היו חברים. גם הבנים. בעיקר הם. כי לך תסמוך על בנות ואת זה
יגיד לכם כל אחד, אפילו הבנות בעצמן, אלא אם הן צבועות אבל עם
כאלה מי מדבר בכלל.

ואם כל כך הדגשתי שכולם היו ח ב ר י ם שלי, אז X  היה החבר
מספר 1. אהבתי אותו כמו שאוהבים אח, ואם היינו גדלים באיזה
שכונת פשע אז אני מתערבת אתכם שגם היינו כורתים ברית דם או
משהו כזה.
הכול היה מושלם. היינו קמים בבוקר ומחליטים שנוסעים לכינרת,
וככה כמו שאנחנו פשוט מסתלקים. ודווקא אמא שלי הפולנייה הזאת
אהבה אותו למרות שהיא ידעה שהוא זה שמכניס לי את כל השיגעונות
האלה של ההסתלקות. הייתה נשארת ערה כל הלילה לחכות לי, ועדין
אהבה אותו. נראה לי שגם אותי.

הבעיה עם X זה שהשכל שלו נדפק. האמת, תמיד הוא היה דפוק אבל רק
קצת ובצורה חיננית כזאת. אבל הם לקחו לי אותו וסובבו אותו
לגמרי ככה שהוא היה חוזר בסופי שבוע הביתה ורק בוכה כל הזמן
שרע לו ושהורגים אותו שמה. וכשאני אומרת "בוכה" אני לא אני לא
מתכוונת לבכי אמיתי כזה עם דמעות והשתנקויות וגב רועד, אלא
יותר גרוע. הוא היה מנמיך את הקול ומדבר בשקט ובהגיון וזה היה
משגע אותי יותר מהבכי הכי חזק בעולם.
כמובן שאני הייתי תמיד מקשיבה לו ואף פעם לא יצא מצב שאמרתי
"נו די תפסיק כבר עם זה אתה משגע אותי, דייייייי!!!". למרות
שאני מודה שלפעמים רציתי אבל אז שנאתי את עצמי על זה שאני בכלל
לא חברה טובה אם אני חושבת כאלה דברים. וככה, מפעם לפעם שהייתי
רואה אותו הוא היה שואל פחות ופחות אם קרו לי דברים טובים או
דברים רעים או דברים בכלל, ורק היה מתעסק בזה שרע לו, ואני
האמנתי לו, אבל גם הייתה לי הרגשה שהוא קצת מנצל אותי ואני
שונאת שמנצלים אותי כמעט כמו שאני שונאת את המילה "ידידים".

אז כשסתם איזה מטומטמת אחת (ואני אומרת את זה בצורה די
אובייקטיבית, באמת) בקשה ממני לראות את התמונה אז אמרתי לה
"הנה, רק תחזירי", כי אני בנאדם קצת רכושני לגבי דברים
מסוימים, אני יודעת את זה. אז נתתי לה את התמונה והלכתי לישון,
כי גם אותנו קצת הורגים שמה לפעמים.

עם X לא הייתי עיפה אף פעם גם אם הייתי נשארת ערה 30 שעות
רצוף, כי הוא תמיד היה מצליח להצחיק אותי ולהעיר אותי כשכמעט
הייתי נרדמת. אבל לקראת הסוף, קצת לפני שנשפך עליו הפאקינג
קולה, הייתה לנו ממש, איך נגיד, הידרדרות. בקושי הייתי רואה
אותו, וגם כבר לא ידעתי עליו כזה הרבה, וגם הוא לא עלי,
וכשהצעתי לו איזה יום שישי אחד שנוריד איזה בקבוק יין אדום
במצפה רק שנינו כמו שכבר קרה הרבה פעמים לפני זה, הוא פתאום
אמר בקול השקט מדי הזה שלו, שזה נראה לו רעיון לא טוב, ואני
בכיתי אחר כך כי ידעתי שאם הוא אומר את זה אז משהו מסריח קורה
פה.

אבל התמונה הייתה אתי כל הזמן והוא היה יפה בה כי היא צולמה
לפני שהם לקחו לי אותו. ודווקא בכלל לא הייתי מסתכלת בה איזה
מאה פעם ביום כמו איזה גרופית מטומטמת. פשוט הספיק לי לדעת
שהיא אתי וזה הכול.

למחרת כשקמתי בחמש עוד היה חושך וקר ובקושי נפתחו לי העיניים
אבל איך שיצאתי החוצה ישר ראיתי אותה על הרצפה עם כל הקולה
המטומטמת הזאת מסביבה. הרמתי אותה וליטפתי בעדינות את הנוזל
הדביק והדוחה הזה (אני שונאת קולה) וקצת הצלחתי לנגב אותו אבל
הוא לקח אתו גם את השיער היפה והעיניים המחייכות והשאיר רק
פרצוף מטושטש שיכול היה להיות  ממש של כל אחד שאתם מכירים. כמה
צעקתי על המטומטמת הזאת זה לא ממש משנה, כי אני באופן כללי
צועקת הרבה ועל כל אחד רק אם הוא טיפה עולה לי על הנרבים.

בלילה חלמתי שהוא קורא לי מהשירותים אבל סובבתי אליו את הגב
והמשכתי לישון עם דמעות בעיניים.
פעם כשחברה שלי אמרה לי שהיא זרקה את החבר שלה, ציינתי לעצמי
שזה תיאור ממש טיפשי, והנה אני בשתי הידיים שלי זרקתי את החבר
מספר 1 שלי. ועוד לאן? לפח זבל בשירותים של הבנות. ותאמינו לי
שבנות, כמה שאומרים עלינו שאנחנו נקיות, מבפנים אנחנו מלוכלכות
הכי הרבה.








                                                  לנמרוד