פוסע לאיטי  בשביל שבצלע ההר.  ניצני שקדיות מחייכים  לי,
פרחים טלולים מרנינים סביבי באור בוקר אביב צח.

ולעת צהריים אשב לי לנוח, מתבונן באבנים וסלע קדומים , נאלמים.
אש-כמיהה לא תכלה בתוכם. זעקתם דמומה . מתפרצת  מפניהם
שהתעוותו במשך דורות רבים, מתריסים כנגדנו שסטינו מהדרך,
שטמאנו, שטימאנו גם אותם.

וברוח בין ערביים גומע אויר צלול קריר מהול אורנים, פרושים
כמרבדים במורדות . מרגיש התעוררות בכל  לקראת ההתחלפות...
מדלגות עיניי בהרים ואל שמי כחלת זכים נפתחים כפרוכת אט אט
בקדושה. אישם במעמקים זוהר מנצנץ כוכב דימיתי נמוג לתוכם....
כשלפתע , מרעיד דממת המרחבים פעמון תפילה עתיק, באינספור
מיתרים נעלמים מרטיטים מיתרי נפשי עד שנדמו...

והכל סביב  שלוה,  טוהר מטהר, מרנין, משחרר מהחולין את רוחי  -
קורא לה דרור. לפרוש כנפיים לנסוק  למרומים לשיר הודיה עם
המלאכים.