[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נועה גיא
/
דברים שלא סיפרתי לך

"יתגדל ויתקדש שמיה רבא..."
קולו של החזן הלך ונמוג בין נבכי מחשבותיה של רננה.
מוזר האבא הזה. קבורה דתית עם רב, וחזן ומניין לאיש הכי אתיאסט
בעולם. וכמה פעמים הוא דיבר איתה על זה שהיא לא תשב שבעה.
תשארי בבית, תבכי ותתאבלי אם את רוצה... אבל אל תשבי על
הרצפה. ותתקלחי, ותלבשי בגדים יפים. שכל מי שבא לנחם אותך יראה
את הבת היפה שלי.


היא הסתכלה מסביבה. כל כך הרבה אנשים שהיא לא מכירה. מהמצפה
הזה שהוא גר בו. מהאוניברסיטה. חוץ משרון ודנה, החברות שלה,
וכמה חבר'ה מהעבודה שבאמת יפה מצידם שבאו. לבזבז ככה חצי יום.
מילא היא. אין לה ברירה. ואמא שלה. טוב, היא פה בשבילה. לא
בשביל האיש ממנו התגרשה לפני כמעט עשרים וחמש שנה.  ויונתן
יבוא אחר כך. היתה לו ישיבה בעבודה שאי אפשר היה לדחות אותה.
"דיברת עם יואב?" לחשה אמה וחיבקה אותה.
"דיברתי. הוא בכנס רופאים בסאן דיאגו. גם ככה יקח לו יומיים
להגיע אז החלטנו לא לחכות עם ההלוויה", רננה חשבה שממילא אחיה
הגדול לא ממש יצטער. הנתק בינו ובין אביהם היה ברור. יואב לא
סלח לאביו על כך שנטש את אימם. הוא היה כמעט בן ארבע עשרה כשהם
התגרשו והעריץ את אימו.

שרון חיבקה אותה. "את בסדר? מה עכשיו?"
"אני חושבת שאלך אליו הביתה. אנשים בטח ירצו לבוא. תבואי איתי?
גם דנה?"
"בטח שנבוא. הודעתי בעבודה שאני לא חוזרת היום".
אנשים התחילו לגשת אליה ללחוץ את ידה.
"שלא תדעי עוד צער".
"משתתף בצערך".
"הוא היה איש מיוחד".
רננה לחצה ידיים והנהנה. "כן, תודה".

לידה עמד גבר גבוה שהמתין לתשומת ליבה. היא פנתה אליו.
"שלום רננה. אני יהודה כץ, עורך הדין של אביך ממשרד לוי כץ
ושות'. אני אשמח אם תוכלי להכנס אלינו למשרד. יש כמה דברים
חשובים לדון בהם".
"מתי?" שאלה רננה.
"אפילו עכשיו. איך הגעת לכאן?"
"עם חברה", רננה הצביעה על שרון.
"אז אני יכול לקחת אותך למשרד ואחר כך אדאג להביא אותך לבית של
אביך".
"כל כך דחוף?"
"האמת שכן. למעשה כך ביקש אביך".
"טוב, בסדר, אני רק אדאג שהחברות שלי יסעו לבית".


"את רוצה לשתות משהו? קפה? תה? מים?" שאל כשישבה בנוחות בכיסא
המרופד במשרדו.
"נס קפה. בלי סוכר רק חלב", ענתה רננה, נזכרת שמהבוקר לא שתתה
כלום.
הוא הזמין קפה מהמזכירה ואז פנה אליה.
"אני עורך הדין של אבא שלך כבר עשר שנים. מאז שהוא עבר לגור
כאן. במשך הזמן הפכנו לחברים טובים והוא סיפר לי די הרבה עלייך
ועל אחיך. אביך היה אמור להפגש איתך אתמול. הוא היה בדרך אלייך
כשקרתה התאונה..."
"כן, אני חיכיתי לו", אמרה רננה.
"...הוא התכוון לספר לך משהו שהוא הסתיר ממך כבר די הרבה זמן.
רננה, יש לך וליואב אח. הוא בן חמש וקוראים לו גיא".
"אני לא מבינה..."
"כשהוא בא לגור כאן הוא שכר עובדת משק בית..."
"מרינה, אני זוכרת שהוא סיפר לי עליה. היא... היה לה סרטן אני
חושבת..."
"היא נפטרה בשנה שעברה. היא ואביך חיו ביחד בשנים האחרונות".
"יש לי אח?" רננה תהתה לאן כל הסיפור הזה מוביל.
"יש את עניין האפוטרופסות על גיא, והצוואה".
"מה זאת אומרת אפוטרופסות?"
"אביך ביקש שאת תקחי את גיא. כמובן את לא חייבת להסכים. אבל יש
כל מיני תנאים והגדרות בצוואה שמייד אני אסביר לך אותם", הוא
החל לרשרש בערמת ניירות על שולחנו.

מה הוא רוצה ממני לעזאזל, חשבה רננה בכעס. מה זה התיקים האלה
שהוא מפיל עלי ככה? כאילו שאין לי מספיק צרות משל עצמי. ומה
אני אעשה עם ילד בן חמש. איפה בדיוק אני אשים אותו? היא חשבה
על הדירה המעוצבת שלה ושל יונתן בצפון הישן של תל-אביב. סלון
מרוהט בספה לבנה. חדר שינה, חדר עבודה. אין מקום לילד. ואיך
בדיוק היא תטפל בו עם שעות העבודה המטורפות שלה? הוא בטח צריך
ללכת לגן. יש בכלל גן ליד הבית שלה? ומה יונתן יגיד על זה?

"המרינה הזאת, לא היתה לה משפחה?" רננה חשבה שזה מוצא מצויין.
"היא היתה פה לבד, בלי משפחה. בשנה האחרונה ניסינו לאתר את
אחותה ברוסיה, אבל רק כדי להכיר. אבא שלך רצה שבכל מקרה גיא
יחיה פה". הוא הרים את אחד המסמכים משולחנו, "הנה זה. קודם כל
יש את הבית ואת יורשת אותו אבל לפי תנאי הצוואה את לא יכולה
למכור אותו עד שגיא יהיה בן עשרים ואחת. את האוטו הוא השאיר
ליואב. חוץ מזה יש את פוליסת הביטוח ששווה קרוב לשלושה מליון
דולר, והיא מתחלקת שווה בשווה בין שלושתכם. אבל גם כאן יש
מגבלות. אם את מקבלת את האפוטרופסות על גיא, אז החלק שלך ושל
יואב משתחרר אליכם, והחלק של גיא נכנס לקרן נאמנות על שמו עד
שגיא יגיע לגיל עשרים ואחת. וגם כאן יש כל מיני מגבלות וכל
מיני דרישות שאבא שלך הציב לשחרור הכסף. מתוך הקרן של גיא
תשולם קצבה חודשית לטובת גידולו. אם את מסרבת, אז את יכולה
לגור בבית, או להשכיר אותו אבל בכל מקרה את לא יכולה למכור
אותו כמו שאמרתי עד שגיא יהיה בן עשרים ואחת. אבל במקרה הזה,
כלומר אם את מסרבת אז לא את ולא יואב תוכלו לקבל את הכסף עד
אז. הכסף כולו יוחזק בנאמנות על ידי מי שמונה על ידי אביך
להיות האפוטרופוס של גיא במקרה ותסרבי".
"ומי זה?" שאלה רננה.
"אני", ענה בסבר פנים חמור.
"הוא לא ממש השאיר לי אפשרויות, מה? אם אני מסרבת אני לא מקבלת
שקל. צריכה לחכות כמה? שש עשרה שנה, ויואב צולה אותי על גחלים
והכל עלי". הכי שנאה שהפילו עליה מטלות שפגעו באורח חייה. היא
את דרכה בחרה. עבודה שהיא אוהבת ונהנית ממנה. יונתן והיא חיו
יחד כבר שלוש שנים אבל הוא ידע טוב מאוד לא ללחוץ עליה בכיוון
חתונה. הרי כולם מתגרשים בסוף, או סתם חיים ביחד בסבל ובשנאה.
בלי ילדים, עול מיותר שרק מפריע. הנה הוריה, התגרשו, כל אחד
פנה לדרכו. אביה למצפה בגליל מבודד מהעולם, מתעניין רק בעצמו.
אף פעם לא בילדים שלו. שקוע במחקרי הבלשנות האינסופיים. אפילו
לא שיתף אותה בזה שיש לו אישה וילד. אמה עם כל החברים שלה.
מהיום שהתגרשה החלה יוצאת, מבלה, משאירה אותה עם יואב, או לבד,
בתואנה שהם כבר גדולים ויכולים להסתדר. תמיד אמרה שיש לה גם
חיים, לא רק ילדים.

הסלולרי שלה צילצל. יונתן. "איפה אתה?" שאלה, לא מאפשרת לו
לשאול אפילו לשלומה. הוא מסר לה את המיקום שלו, מזהה בקולה שזה
לא הזמן לשאלות. רננה הסבירה לו איך להגיע למשרד של עורך הדין
וניתקה.
"החבר שלי מגיע תכף לאסוף אותי מכאן. אני צריכה לחשוב על הכל",
אמרה רננה וקמה מהכסא.
"את לא רוצה לראות את גיא?" היתה פליאה בקול שלו אבל רננה
סירבה להכנע. "כן, בטח, אני אתקשר אליך אחר כך".

רננה יצאה החוצה. היא הבחינה ברכב של יונתן חונה בהמשך הרחוב,
לא רחוק מהכניסה למשרד. היא ניגשה ונכנסה לרכב. יונתן גחן
לעברה נושק על לחיה. "מה שלומך מותק? מה עשית כאן?"
"אנחנו צריכים לנסוע לבית של אבא שלי. שרון ודנה שם. ואולי גם
אמא שלי, אני לא יודעת. צריך לצאת מכאן שמאלה. אחרי זה יש עוד
איזה עשרים דקות עד שנגיע לחור הזה שהוא גר בו". רננה חגרה את
חגורת הבטיחות והביטה לעבר הרחוב. "נו, תיסע כבר".
יונתן החל לנסוע. "מה קרה, למה את עצבנית כל כך?"
"אבא שלי מת. זה מה שקרה. עשרים שנה בקושי ראיתי אותו. מאז
שעבר לחור הזה. פעם ב... היה מגיע לביקור. סיבוב בקניון, קונה
לי משהו ונוסע. ואני כמובן תמיד הסכמתי לביקורים החטופים. גם
כשיואב סירב לבוא - אני הלכתי לבד. ואז שלשום הוא מתקשר אלי.
מספר לי שהוא צריך לדבר איתי על דברים חשובים. מבקש ממני לפנות
לו זמן לפגישה. אומר לי שהוא אוהב אותי. ואני כמו מטומטמת
האמנתי לו". הדמעות פרצו ממנה פתאום.היא הרגישה כמו ילדה.
"ואני האמנתי לו שהוא אוהב אותי".
יונתן עצר בצד הדרך. זרועותיו עטפו אותה, "זה בסדר, ננוש,
תבכי. תוציאי הכל. בטח שהוא אהב אותך. הוא נהרג כשהיה בדרך
אלייך".
"אתה לא מבין שום דבר", פרצו המילים מבין ההתייפחויות, "זה לא
היה בשבילי. הוא לא בא בגללי. זה היה בגלל גיא. שקרן. אף פעם
לא היה אכפת לו ממני". דמעותיה של רננה גברו והיא לא הצליחה
לעצור את הבכי.
"מי זה גיא?" יונתן התרחק ממנה מעט, מנסה להסתכל בעיניה.
"יש לי אח, בן חמש, מה תגיד לזה? זה מה שעשיתי אצל העורך דין.
ישבתי והקשבתי לסיפור מרתק. איך אבא שלי ניהל רומן עם העוזרת
הרוסיה שלו. נולד להם ילד ואז היא החליטה למות. מסרטן. אפשר
לייצר מזה טלנובלה. ואבא שלי רצה לספר לי על גיא. בגלל זה הוא
רצה לבוא אלי. לא בשבילי. הוא רצה לבקש ממני שאחרי שהוא ימות
אני אטפל בגיא. אז הנה הוא מת והוא לא הספיק לבקש. ומה שהיה
לעורך דין המז... סליחה, להגיד לי זה שאם אני מסרבת אז יואב
ואני יכולים לחלום על הירושה".
"לסרב? למה לסרב? זה ילד קטן ואומלל שאיבד את אמא ואבא שלו",
יונתן הביט בה במבט שהיא לא הצליחה לפענח.
"איך אני אמורה לגדל פתאום ילד בן חמש, תגיד לי? אני עובדת
מהבוקר עד הערב, ואני אוהבת את העבודה שלי. הדירה קטנה. אין בה
מקום לילד. ואני כבר רואה במבה על הספה הלבנה שלי, איכס. תיסע
כבר, דנה ושרון מתייבשות שם לבד".

יונתן התחיל לנסוע.
"אנחנו יכולים לעבור לבית גדול יותר", אמר פתאום.
רננה הביטה בו במבט מופתע, "אנחנו? מה עניין האנחנו הזה לכאן.
גיא הוא הירושה שלי. אנחנו גרים ביחד ויש בינינו..."
"את יודעת שאם זה היה תלוי בי היינו מתחתנים כבר אתמול".
"אתה יודע בדיוק מה אני חושבת על חתונה וכל מה שקשור לזה".
"אל תתנהגי כאילו בית וילדים זאת מילה גסה. אני אוהב אותך ואני
רוצה להתחתן איתך ואני רוצה גם ילדים".
"יונתן, אני אוהבת אותך. מה אני חושבת על חתונות, בתים וילדים
ידעת מהשבוע השני להכרותינו. יכולת כבר אז לא להכנס לזה. הנה
הבית, תפנה פה ימינה".
יונתן החנה את הרכב, והם נכנסו פנימה. דנה ושרון ישבו שם עם
עוד כמה אנשים שהיא לא הכירה. אחת הנשים ניגשה אליה והציגה את
עצמה בתור לריסה, "אני עובדת אצל אבא שלך שנה. מאז שמרינה היתה
חולה ו..." היא השתתקה, ורננה הנהנה ולחצה את ידה. לריסה הצביע
על יתר האנשים שרננה לא הכירה והציגה אותם כשכנים מהמקום. רננה
הנהנה אליהם בפיזור נפש והם ניגשו אליה ולחצו את ידה ושוב חזרו
על הברכות המוזרות ההן שחייבים להגיד כנראה, "שלא תדעי עוד
צער", "הוא היה אדם משכמו ומעלה", הוא יחסר נורא". רננה המשיכה
להנהן עד שכולם עזבו.

על השולחן היו מונחים מגשים עם כיבוד ובקבוקי שתיה. רננה חשה
פתאום רעב.
"אפשר להזמין פה פיצה?" פנתה ללריסה.
"פיצה?" נדהמה לריסה.
"אני רעבה", רננה הניחה את ידה על בטנה.
"אני יכין לך. יש אוכל", אמרה לריסה בחיוך שהנה תוכל להביא
תועלת.
"טוב, תכיני. יונתן, רוצה לאכול?" רננה לא חיכתה לתשובתו.
"תכיני לכולנו, גם לך, ואני בינתיים אגנוב פה כמה שטויות".
שרון נגשה וחבקה אותה, "את בסדר ננוש? אני רואה שבכית. זה
טוב".
רננה הניחה לעצמה לשקוע בחיבוק ולא ענתה. היא ושרון היו חברות
מזה שנים וידעו זו על זו את כל הסודות הכי כמוסים.

לריסה נכנסה, "בואו, האוכל מוכן".
הם אכלו בדממה, שקועים כל אחד במחשבותיו. "אני אצטרך לישון פה
היום", אמרה רננה פתאום. "בטח גם מחר יבואו אנשים".
"אני יכולה...", התחילו דנה ושרון יחד, אבל יונתן אמר
בסמכותיות מה: "אני אשאר, לקחתי חופש מחר וגם ביום חמישי, אחרי
זה סופשבוע ואז נראה".
"אתן יכולות להשאר גם, יש מספיק מקום", פנתה רננה לדנה ושרון.
"אם את לא לבד אני מעדיפה לנסוע הביתה וללכת מחר לעבודה. אני
אוכל לבוא שוב ביום חמישי אחרי צהריים", אמרה שרון ודנה הנהנה
כמסכימה לדבריה.
"זה בסדר", אמרה רננה בלי להביט ביונתן. "יונתן ואני זה
בסדר".
"טוב, אז נצא, אני שונאת לנהוג בחושך", אמרה שרון, ושתיהן, דנה
ושרון, נפרדו מרננה בחיבוקים ונשיקות, נשקו בטקסיות על לחייו
של יונתן, נפרדו לשלום מלריסה שהחלה לפנות את הכלים ונסעו
לדרכן.
"בוא נשב בחוץ, נשתה קפה על המרפסת. ננצל את חיי הכפר", אמרה
רננה בחיוך ליונתן.
"בחיי שאני לא מבין אותך. מה עם גיא? איפה הוא בכלל עכשיו? לא
אכפת לך ממנו?"
לרננה היה חשק לרקוע ברגלה. "אני צריכה לחשוב על זה בשקט. אני
אשב עכשיו בחוץ ואנסה להנות  מכל הפסטורליה שרואים משם ואתה
מצידי יכול להשאר כאן ולכעוס עד מחר". היא סובבה אליו את גבה
בהפגנתיות ויצאה למרפסת, מתיישבת באחד מכסאות הנוח שהיו שם.

כשהתעוררה, השמש שקעה כבר. האוויר היה נעים ורוח קלה נשבה. היא
הבחינה שהיא מכוסה בשמיכה. היה נדמה לה שהיא שומעת קולות של
צחוק והיא קמה, מחפשת את נעליה, שלא זכרה שחלצה. היא ויתרה על
מציאת נעליה ונכנסה לתוך הבית יחפה. קולות הצחוק התחזקו ולא
היה לה ספק שמדובר בקולו של ילד.
היא חיפשה אחר מקור הקול והגיעה לחדר שנמצא מעברו השני של חדר
המגורים. היא נעמדה בפתח הדלת, בוחנת את התמונה שהתגלתה
לעיניה.
יונתן עמד באמצע החדר, מקפץ על רגל אחת, ידיו על מותניו והוא
מקרקר כתרנגול.
מולו ישב ילד בהיר שיער שעיניו כחולות והתגלגל מצחוק. "עוד
פ'ם, יונתן, עוד פ'ם", אמר הילד.
זה בטח גיא, חשבה רננה, מה הוא עושה כאן.
הילד הבחין בה והפסיק לצחוק. יונתן הביט לעברה והפסיק עם המחול
המגוחך שלו.
"הי ננוש, התעוררת? תראי מי פה? גיא, זאת רננה. זאת שראינו את
התמונה שלה באלבום".
"ננה?" שאל גיא, "ננה של אבא?"
"כן חמוד, ננה של אבא", חייך אליו יונתן.
"מה הוא עושה פה?" סיננה רננה בשקט.
יונתן פנה לגיא בלשון רכה, "כבר מאוחר חמודי, לריסה תיקח אותך
למקלחת ואחר כך אני אספר לך סיפור במיטה, בסדר?"
הם יצאו מהחדר, ויונתן מסר את גיא ללריסה.

התחושות של רננה היו מעורבות. יונתן הפתיע אותה. היא לא הכירה
את הרכות הזאת, ומשהו בה אהב את התמונה של הילד הקטן עם האיש
הגדול. אבל מה פתאום הילד פה? מי הביא אותו?
יונתן התיישב על הספה וטפח עליה בכף ידו כמזמין אותה לשבת.
לרגע שקלה להשאר לעמוד אבל ויתרה. "מה...?"
יונתן נכנס לדבריה, "העורך דין שלך היה פה כשישנת. הביא את גיא
לקחת כל מיני דברים, פיג'מה וספר. אבל זה הבית שלו, החדר שלו.
לא מספיק כל מה שהוא חווה מאז אתמול אז לנתק אותו גם מהבית
ומלריסה?  אמרתי לו להשאיר אותו כאן. קודם כל לריסה מטפלת בו
והיא דמות מוכרת בשבילו. הוא אמנם רצה לדבר איתך אבל אמרתי לו
שאת ישנה ושאת תתקשרי אליו אחר כך כשתקומי. בינתיים הילד צריך
להיות במקום אליו הוא שייך. מספיק זעזועים היו לו".
"אבל אמרתי לך שאני רוצה לחשוב על זה בשקט. אני יודעת בדיוק מה
אתה עושה וזה תכסיס זול".
"אני לא עושה כלום. לריסה מטפלת בילד ואת לא תרגישי אותו בכלל.
חוץ מזה הוא הבטיח להביס אותי בדמקה. את יכולה לצאת שוב החוצה
ולקרוא ספר. יש פה ספריה שלמה. תנצלי את החופש הכפוי הזה
ותנוחי. אני אלך עכשיו להקריא לו סיפור לפני השינה. מותק,
תירגעי. אף אחד לא מפעיל עלייך שום לחץ". יונתן נשק קלות ללחיה
והשאיר אותה לבד על הספה.

אולי באמת כדאי לקרוא איזה ספר, חשבה לעצמה רננה. זמן רב לא
יצאה לחופשה. תמיד היתה לה עבודה רבה ולבוס שלה ממש לא הפריע
שהיתה לו עובדת שעבדה במסירות שעות רבות וגם אמרה תמיד שהיא
נהנית מעבודתה.
היא נכנסה לחדר העבודה של אביה. על השולחן היה מונח אלבום
תמונות פתוח. היא החלה לדפדף בו. תמונות שלה ושל יואב כילדים
ביחד, לחוד, עם אמה. תמונות מחופשות משפחתיות. אחר כך היו
תמונות שלה בנפרד. מאלה שהיא נתנה לו כל פעם שביקש. בערך אחת
לשנה. ליד כל תמונה היה כתוב תאריך, ותיאור קצר של המיקום.
תמיד מסודר, חשבה לעצמה. היה שם עוד אלבום, של תינוקות עם
ציורים של דובונים והיא התחילה לדפדף בו. היו שם תמונות של
תינוק בהיר שער, כנראה גיא. בחלק מהתמונות הוא היה עם אביה
ובאחרות החזיקה אותו אשה נאה ששיערה בהיר גם כן. היא נראתה כבת
למעלה משלושים, אולי אפילו ארבעים. לא צעירונת בת עשרים כמו
שרננה תארה לעצמה.

"מה את מחייכת?", יונתן עמד בפתח החדר.
"הוא ילד יפה", אמרה רננה, "גם אמא שלו נראתה לא רע".
"כן, את צריכה לראות אותו עכשיו כשהוא ישן, נראה כמו מלאך".
"מלאך חבלה", אמרה רננה, "כמו כל הילדים".
"אולי תלכי להתקלח, תרגישי יותר טוב. אחר כך אני אפנק אותך
קצת, מה את אומרת?", יונתן ניגש אליה וחיבק אותה. "בואי ננוש,
זה יעשה לך טוב", עיניו ריצדו מולה במבט זומם,"אני אעשה לך
טוב".
"אם אתה חושב שאתה מצליח לרכך אותי בלשון החלקות שלך... אז תדע
לך שזה די מצליח".
"אז בואי, יש מים חמים. בואי נתקלח יחד".
יותר מאוחר, כששכבו חבוקים במיטה הגדולה בחדר השינה של אביה,
אמרה פתאום רננה, "אתה קולט את הקטע הזה. במיטה של אבא שלי? זה
כמעט ביזארי".
"מזל שאני לא צריך לדאוג שהוא יכנס פתאום, מה? בואי נלך לישון,
מחר בטח שוב יבואו אנשים לבקר אותך".

קרני השמש שחדרו מבעד לחרכי התריס, העירו אותה. היא ניסתה
למשוך את השמיכה שהחליקה ממנה אבל גילתה שמשהו הכביד עליה. היא
הסתובבה וראתה להפתעתה את גיא. הוא שכב בינה לבין יונתן על
השמיכה. רגליו מקופלות, ושתי ידיו מונחות לפני פניו, צמודות זו
לזו. נשימתו היתה קצובה והוא נראה מאד שלו.
מה אני עושה איתך? ילד? חשבה רננה לעצמה. זה נורא עצוב
שאיבדת את אמא שלך ואבא שלך אבל גם אני איבדתי את אבא שלי,
והוא היה יותר שלך משלי... אני גם רוצה את הכסף. וגם יואב בטח
ירצה את הכסף. אבל איך? אין מקום בדירה שלנו. ואני אוהבת אותה
נורא. במיוחד את הספה הלבנה בסלון, שאפילו שרון כשהיא באה
דואגת להרחיק ממנה את הבת שלה. ומה עם העבודה שלי? אני אשת
קריירה. אני עובדת בהיי-טק. אי אפשר לעבוד עד ארבע. אין אצלינו
חצי משרה, הכל או לא כלום... אתה אח שלי, כמה מוזר. יש לי אח
קטן. נורא רציתי אח קטן כשהייתי ילדה. אבל ככה זה כנראה עם
משאלות שמתגשמות. זה אף פעם לא יוצא כמו שרצית.
היא הביטה
ביונתן, וראתה שהוא ער, מביט בה. "מה אתה עושה?" לחשה לעברו.
"מסתכל עליך, כמה שאת יפה", לחש לה בחזרה.
"הוא ישן", לחשה,"ששש... שלא נעיר אותו, אני קמה. תישאר במיטה
בינתיים. אני אקרא לך כשהקפה יהיה מוכן".

כשירדה, הריחה ריח של קפה וטוסטים. היתרונות של לריסה, חשבה
לעצמה, וגילתה שצדקה כשלריסה יצאה מהמטבח עם מגש. "בוקר טוב",
חייכה אליה לריסה במאור פנים, "יש קפה וטוסטים וגם ארוחת בוקר.
ככה אבא שלך רוצה בבוקר, ואני רגילה. שכחתי שהוא...", והיא
השתתקה, והחיוך נעלם מפניה. "זה בסדר לריסה. אני שמחה שאת פה.
תכף גם יונתן ירד. מה עם גיא, הוא לא הולך לגן?"
"עכשיו חופש. אוגוסט. גיא איתי ועם אבא בבית. עכשיו איתי. עורך
דין אמר אני לעבוד עד סוף החודש ואחר כך נראה".
"טוב, בסדר. אני אדבר עם העורך דין אחר כך", רננה הרגישה
שהשיחה הולכת לכיוונים שהיא מעדיפה להתעלם מהם כרגע, "אני עולה
לקרוא ליונתן".
"אני פה, וגם גיא התעורר, בואו נשב לאכול ארוחת בוקר".
הם ישבו לאכול: לריסה לידה, יונתן מולה וגיא לידו. מראהו של
יונתן מורח פרוסת לחם בגבינה עבור גיא עורר בה תחושה מוזרה.
נעימות משפחתית רחוקה, אבל מוכרת. זכרונות ילדות שכבר מזמן
שכחה. היא ויואב, עם אבא ואמא. משפחה. כמה כעסה עליהם
כשהתגרשו. אבל התרגלה. מתרגלים לכל דבר. ילדים מסתגלים, קראה
פעם באיזה ספר פסיכולוגיה להורים מתגרשים. ילדים מסתגלים.
אבל היא כבר לא ילדה, ולמה לעזאזל היא חייבת. למה היא צריכה
לשנות את החיים שלה בגלל שאבא שלה החליט ככה. הקרבה בין גיא
ליונתן היתה מלאת עוצמה. איך הוא עושה את זה? שאלה את עצמה
רננה. "ננה?" הקול המתוק ניער אותה משרעפיה.
"מה חמוד?"
"אני רוצה מיץ". קנקן מיץ התפוזים עמד לידה. "בבקשה", מזגה לו,
"עוד מישהו?"
"כן, גם אני", יונתן הושיט לעברה את כוסו.
"זה תפוז וגזר ותפוח. אני עשיתי", חייכה לריסה בגאווה.
"ממש חיים טובים,לא? יונתן? אולי נעבור לכאן באופן קבוע".
"אני ממש לא פוסל את זה", אמר יונתן, "ממש נחמד פה".
"אני צחקתי, יונתן, צחקתי", אמרה רננה, אבל שלושת המילים של
יונתן התהפכו הלוך ושוב בראשה. היא התבוננה באיש הגדול עם הילד
הקטן. אני גם יכולה לעשות את זה?

שעות הבוקר עברו בעצלתיים. אף אחד לא בא, ורננה שיערה שאחר
הצהריים יבואו אנשים. יונתן הלך לטייל עם גיא ולריסה התעסקה
בענייני הבית. רננה ישבה בחצר עם שני ספרים שלקחה מהספריה של
אביה וניסתה לקרוא.
הטלפון הסלולרי הדומם הטריד את מנוחתה והיא החליטה להתקשר
לעבודה לשאול מה קורה.
שמוליק הבוס שלה ענה בקולו הרועם:"הי רננה, מה שלומך? הכל
בסדר? אין לך מה לדאוג. הכל פה שקט. את יודעת שהצרפתים בחופש
עכשיו. אוגוסט. אז הוחלט להוציא לחופש מרוכז גם את כל החברה של
האאוט-סורסינג. אין טעם שנשלם להם בשביל שיחממו את הכסאות.
בגלל זה גם לא הפרעתי לך עד עכשיו. את יכולה להיות רגועה".
בהחלטה פתאומית שמניעיה לא היו נהירים לה לחלוטין אמרה רננה:
"אתה יודע מה, למרות שתיכננתי לחזור ביום ראשון הקרוב, אני
לוקחת חופש. אני אחזור ביום ראשון הבא. בסדר?"
"אין בעיה, בעקרון עד סוף אוגוסט הכל פה יהיה רגוע, אז תרגישי
בנוח עם עצמך. בלי לחץ, יאללה ביי".
"ביי", ענתה רננה לקו הדומם והניחה את הטלפון.

הצלצול הפתאומי הפתיע אותה. 'מספר חסוי' היה כתוב על הצג. רננה
ענתה, "כן".
"היי רן, זה יואב, אני בפאריס, מחכה לקונקשן. מה קורה?"
"רגיל, אני בבית של אבא. מתי אתה מגיע?"
"הטיסה שלי עוד שעה, תוסיפי חמש ואני אהיה בבית. נראה לי שאני
אגיע אליכם מחר על הבוקר. זה בסדר?"
"בסדר. תתארגן לך", ענתה רננה והתלבטה אם להזכיר את גיא.
"דיברתי עם העורך דין, כץ."
"אתה מכיר אותו?"
"לפני חודש אבא היה אצלי. דיברנו והוא נתן לי את הכרטיס ביקור
שלו. למקרה שיקרה לו משהו. הוא... הוא סיפר לי על גיא".
"ולא סיפרת לי? אתה..."
"אבא השביע אותי. הוא רצה לספר לך בעצמו. הוא פחד קצת. אבל
אחרי שמרינה מתה הוא הבין שהוא גם חייב לדאוג לגיא אם משהו
יקרה לו".
"אז אתה ואבא תכננתם הכל ורק אני המטומטמת לא ידעתי כלום".
"אוי, רן, זה לא ככה. ברור שיותר הגיוני שאת תטפלי בו".
"למה זה ברור. אני עובדת לפחות קשה כמוך, אפילו שאתה רופא
ולדעתי הדירה שלך יותר גדולה".
"אוי נו, זה ברור. תשמעי אני חייב לרוץ. נדבר כשאני אגיע".
"גברים...", הפטירה רננה לעצמה. כל כך ברור.

"היי מותק, מה קורה?" יונתן הופיע ונשק על לחייה.
"איפה גיא?"
"לריסה לקחה אותו למקלחת. השתוללנו קצת, עוד מעט נאכל צהריים.
זה נחמד הפינוק הזה".
"כן, נחמד. להיות בחופש זה נחמד. אבא שלי מת. נורא נחמד. אח
שלי ידע על גיא, פשוט מקסים. אתה לא ידעת במקרה? רק שאני
אדע..."
"היי, היי, תרגעי, אני בצד שלך", יונתן חיבק אותה.
"לקחתי חופש. עד יום ראשון הבא. חשבתי להשאר פה קצת. לראות מה
קורה פה בבית".
"נשמע רעיון מצויין. אני גם אשתדל להגיע באמצע השבוע. להיות
איתכם".
"אתה חושב שהוא מחבב אותי? גיא אני מתכוונת".
"ננה, יונתן, לריסה אמרה שתבואו לאכול", גיא עמד על המדרגות של
המרפסת.
"הוא קורא לך ננה, כמו אבא שלך. מה את אומרת על זה, ננה?"
"אני אומרת שאני רעבה, אז בוא לאכול, לריסה אמרה שנבוא
לאכול".
היא הושיטה את ידה לגיא, "רוצה לשבת לידי?"
גיא הציץ ביונתן כמבקש אישור. יונתן חייך אליו וקרץ וגיא אחז
בידה של רננה ואמר, "בואי כבר, ננה, בואי".


===========================================
נכתב לסדנה ה-47
תודות לג'ון בלו על העזרה והעריכה







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
א:בננה
ב:בננה?
א:בננה!
ב:בננה...


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/10/04 0:39
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נועה גיא

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה