להתגלגל ככה בחודש זה לא קל, בטח שלא במקום כל-כך קטן כמו
שלנו.
בארה"ב, הייתי יכולה לנסוע למקום באמת באמת רחוק לאסוף חוויות
של נסיעות או להרגיש סטייל חו"ל ואילו פה מקסימום חשבתי שאני
חלק מהשחקניות של "סוף העולם שמאלה". ככה זה שהכול קטן
ואינטימי.
כשעזבתי את הבית, עברתי לגור עם החבר. לא ממש לגור, סתם לבלות
כמה ימים ביחד. להיות עשרים וארבע שעות ביחד, להרגיש ולאהוב,
לפנק ולחיות זה לצד זו. ידענו שזה זמני ושתייכף נאמר שלום, וכך
היה. נסעתי לבת-ים וגרתי אצל סבתא. סבתא "אלגרין מרגרין" - ככה
קראנו לה כשהיינו קטנים. יש לה שוקולדים בשפע, מוחבאים בכל
מיני מקומות בבית וזה יכול נורא לשעשע כשבדרכך לשירותים אתה
מגלה מנה גדושה של שוקולד עטוף בנייר צבעוני...
לסבתא יש חברות שעושות פרנ'ץ בציפורניים וכאלו שמוכרות בגדים
אופנתים אצלהן בבית בכלום כסף.
נשמע שיש לי אחלה שותפה ודאגותיי פגו ונעלמו.
אחרי ריבים גדולים עם אמא ושיחות נואשות עם כול מי שפתח את
הדלת ושפשף את הצהוב של האוזן, הוחלט לוותר על "חיים משותפים"
תחת אותה קורת גג.
זה לא נגמר יפה, זה לא הייתה אני זאת הייתה - היא.
משוואה עם נעלם או סתם בעיה מתמטית עם לוח הכפל? את זה עוד
נגלה בהמשך. גם לי לא היו תשובות, פשוט ארזתי מזוודה גדולה עם
בגדים ותחתונים, הרבה נעליים ומעט מאוד חולצות...
הלילה הראשון עבר בקלות. שם "הרחק" מהבית יכולתי להרגיש
משוחררת, איש לא עמד לי על הראש ויכולתי להרגיש ריח של... נו,
כבר שכחתי את שמו... של.. אה, כן - חופש!
אבל חופש הוא יחסי, למחרת קמתי לחיים עם מדים והחופש נשאר מחוץ
לבסיס, את זה כולם יודעים.
ככה טורטרתי במשך חודש וסבתא לא כזאת "מרגרינה", גם לה יש
רצונות ובלי לשים לב סבתא הפכה אותי לחברה שלא הייתה לה.
גיליתי שהשוקולד לא מונח ככה סתם בקסם במקומות המחבוא שלו,
מישהו צריך ללכת לקנות אותו... שהפראנ'ץ של הציפורניים עולות
הרבה כסף ונמחקות בסוף, שבגד אופנתי הוא עניין של טעם ודעה...
וכמובן שהנסיעה "הארוכה" מייאשת.
אין פחד אין דאגה.
כה זה שיש מזוודה נשלפת ורגליים חזקות להליכה.
ושוב, מצאתי את עצמי מתהלכת בין בתים של מקורבים.
החלומות המשיכו לבקש אלטרנטיבה אחרת... והחבר העלה אלפי
רעיונות מקוריים. את השקט לא מצאתי.
את הפינה הנכונה לא גיליתי והתחלתי... להתגעגע.
נשמע שעבר עליי חודש מצחיק, נשמע שהכול היה כמו קומדיית טעויות
גדולה אבל האמת כואבת בהרבה... והיה לי נורא קשה.
רציתי בית, רציתי חדר. רציתי את אמא ומשפחה. רציתי לחזור.
רציתי שוב אל הסביבה המוכרת והבטוחה ובקיצור - רציתי לדחוף את
המזוודה לארון ולזרוק את הנעליים לכביסה.
להתנקות קצת. מה שאומר שחודש מחוץ לבית גרם לי... להעריך קצת.
ועכשיו? מה עכשיו? מסמרים ונוצות ציפור שלא עפה...
עכשיו חזרתי הביתה.
אוי לאסי לאסי, צדקת! אז לסיפור יש חיוך ואפילו גם מוסר השכל:
את הטבע אין צורך לבלבל, לכל דבר יש זמן, טאקט והנעליים
הנכונות.
אמא יש רק אחת - ח'ברה, זאת איננה קלישאה!
תנסו גם אתם, לצאת לפעמים מהשיגרה.
ומה שבטוח - עוד לא נולד המנייק שיעצור את הזמן - והנה עוד
חודש לפז"מ.