פתחתי את העיניים.
הן היו עצומות כבר כמה שעות.
וזה לא שישנתי, לא הצלחתי להרדם, פשוט עצמתי את העיניים, כבר
נמאס לי לבהות בתקרה.
3 לילות בלי שינה, זה לא אמור להיות ככה.
הגיע הזמן להתעורר למציאות. להתעורר, ואפילו לא הייתי ישנה.
הנחתי את רגלי היחפה על הרצפה והחזרתי אותה מיד למיטה.
אני עוד לא מוכנה, אמרתי לעצמי.
אחרי 3 ימים של חוסר שינה ותיקשור עם העולם, מתחילים לדבר אל
עצמך.
התיישבתי על המיטה והסתכלתי על החדר.
ההחלטה הזו תשנה את הכל.
זו בחירה קשה, לחזור לחיים האמיתיים, או להמשיך לחיות בעולם
שלי.
לקחתי סכין והוצאתי לעצמי את העיניים. חשבתי שאולי ככה אני
אוכל לראות ברור יותר, כי בעקבות חוש הראייה ראיתי יותר מידי
דברים, יותר מידי צדדים וזה גרם לבילבול במחשבותיי.
בזהירות הורדתי את רגליי לריצפה והתרוממתי. הלכתי צעד, ונפלתי
אחורנית.
אני עוד לא מוכנה לצאת לחיים האמיתיים. את מוכנה, צעקתי על
עצמי, את מוכנה.
לקחתי סכין וחתכתי לעצמי את הלשון. חשבתי שאולי ככה אני אוכל
לדבר יותר ברור, כי בעקבות הדיבור אמרתי יותר מידי שטויות,
יותר מידי דברים וזה גרם לבילבול במילותיי.
כולי מלאה דם, הנחתי את רגל ימין על הרצפה, ולאחר מכן את רגל
שמאל. התרוממתי והלכתי שני צעדים.
נפלתי על הרצפה. אני עוד לא יודעת אם זה בגלל בעיות פיזיות או
בגלל בעיות נפשיות.
קמתי בעזרת הידיים שלי ועליתי חזרה למיטה.
אני חייבת להחליט מה לעשות, חשבתי לעצמי. לצאת לחיים האמיתיים
או לא? אוקיי, רגל ימין אומרת חיים אמיתיים ורגל שמאל לשאר פה.
אני אפיל עצמי על הרצפה והרגל הראשונה שתפגע ברצפה היא הרגל
המנצחת. או המפסידה.
הפלתי את עצמי על הרצפה. המבט שלי היה לכיוון התקרה, אבל לא
ראיתי כלום. רציתי להגיד לעצמי מה הרגל המנצחת או המפסידה, אבל
לא היה לי איך לדבר.
לקחתי סכין וחתכתי את רגליי. כמובן שהייתי צריכה להתחיל ברגל
המנצחת, אבל בכלל לא ידעתי מהי, איבדתי את ימין ושמאל יחד עם
השפיות שלי. חתכתי את שתיהן ותוך 10 דקות כבר לא היו לי
רגליים, טוב, נו, מי צריך רגליים בכל מקרה, סתם שני שרוכים
שזזים על בטריות שהמוח מספק. לא משהו רציני.
שכבתי שם על הרצפה, מחוסרת לשון, עיניים, רגליים. צריכה לבחור
מה לעשות, לצאת לחיים האמיתיים או לא. החלטתי.
לפני שהספקתי להגיד לעצמי את ההחלטה ולפעול לפיה, נכנסו מלא
אנשים לחדר, שמעתי את הדפיקות של הרגליים שלהם על הרצפה. המון
בירבורים נשמעו, לא הבנתי מילה. רציתי להגיד להם שאני בסדר,
אבל אני חושבת שכבר הייתי מתה באותה דקה.
מי היה מאמין שהאבטחה באברבנל כזו לקוייה שהצלחתי להכניס איתי
סכין בלי שום בעיה.