זה נפל עלי כרעם ביום בהיר. השליחות. פתאום, משום מקום, הוא
קרא לי. "לנינווה," אמר לי אלוהים. "קום ולך לנינווה". בהתחלה
באמת חשבתי ללכת. אתם יודעים, אלוהים וכל זה. אבל אחרי זה
חשבתי לעצמי "בטח, מה איכפת לו. אני אאיים על התושבים בנינווה,
הם יקרעו לי את הצורה, וכל זה בגלל שכבודו רוצה... חוצמזה, מה
לעזאזל אני אמור לעשות עם החנות בזמן הזה? ותמר, עד שסוף סוף
הולך לי איתה, נראה לי שאוטוטו אני פותח אותה. אין סיכוי שאני
הורס את זה". החלטתי להתעלם. אבל זה לא עזר. הוא המשיך
בטירטורים, אז סגרתי את החנות והחלטתי לקפוץ לחופשה קטנה
בתרשישה. אולי הוא יתעצל ויחליט להציק למישהו אחר. איפה! איך
שעליתי על האניה ביפו התחילו הצרות. זה התחיל ביום הראשון
להפלגה כשגילינו שרוב האוכל מקולקל, והסתיים בסערה שאיימה
להטביענו. או אז, כשהבנתי שחיי כל נוסעי הספינה נתונים בידי,
החלטתי להתוודות. סיפרתי למלחים שכנראה כל הבעיות זה בגלל שאני
בורח ממנו. הם היו ממש נחמדים, המלחים, ובראשם הקפטן, אבל זה
לא כל כך עזר להרגיע את היושב במרומים. מפה לשם, כשראיתי שהמצב
רק מתדרדר, הצעתי לחבר'ה להעיף אותי מהאניה. זה הסיכוי היחיד
שלהם. הם די התלבטו, אבל הבינו לבסוף שאכן זו הדרך היחידה. הם
ביקשו את סליחתי והטילו אותי למים הגועשים. באותה השניה שכחה
הסערה ואותי בלע לוויתן ענק ומסריח. בהתחלה היה מאוד חשוך, אבל
התרגלתי תוך כמה דקות. בקיבה פגשתי עוד כמה חבר'ה שאלוהים
התעצבן עליהם והזמינו אותי להשאר כמה זמן שאני רוצה. הם היו
ממש מאירי פנים ומארחים למופת. היה להם מזווה עמוס באוכל
משאריות הלוויתן, וזה היה שינוי מרענן לבלוס כמויות אוכל שכאלה
אחרי קצבת האוכל המזערית שהיתה באניה. בלילה הראשון עוד ישנתי
על הספה בסלון, אבל החבר'ה כבר העיפו את כל הארגזים מחדר
האורחים, אז כנראה שממחר אני כבר ארגיש הרבה יותר נוח. עוד לא
תכננתי כמה זמן להשאר. יש פה איזה אחד שאומר שהוא נמצא פה
כשהלוויתן היה עוד בגודל של טונה, והיה אז נורא צפוף. אבל הרבה
מים עברו שם מאז. טוב, בואו לא נעשה תכנונים. ראינו כבר
שלכבודו יש רצונות משלו, ושום מקום לא מספיק בטוח. נראה, אולי
בסוף אני כן אסכים ללכת לניוונה. אני לא יכול לסבול את הריח.
הכי גרוע יסקלו אותי באבנים, יותר גרוע מזה לא יכול להיות.
החבר'ה אומרים שמתרגלים לסרחון. לא נראה לי.