ביום שישי האחרון קיבלתי שיחה מהמזכירה של אלוהים. היא צלצלה
כדי להודיע לי שביום ראשון אלוהים רוצה אותי לשיחה. היא הייתה
מגעילה כמו תמיד, ושאלה אותי שלוש פעמים אם אני לא אשכח שזה
בשלוש וחצי בצהריים, כי כולנו יודעים מה קורה כשאלוהים מתעצבן,
ואנחנו לא רוצים שיגיע עוד טורנדו לחופים של פלורידה. הסברתי
לה בפעם המיליון שלא התכוונתי לאחר בפעם הקודמת, פשוט לא שמתי
לב לשעה, אבל זה בכלל לא עניין אותה. -"זה בכלל לא מעניין
אותי. תמיד אתה מאחר. חסר לך שזה יקרה גם הפעם", היא אמרה.

ביום ראשון הגעתי לבניין המשרדים של אלוהים רבע שעה לפני
הפגישה שלנו, כי הפעם אני לא מאחר. וגם כי הם עושים אחלה קפה
בקפיטריה שם. כשהשעון הראה שלוש ושלושים ואחת דקות צעקתי "שיט"
ורצתי לחדר ההמתנה של אלוהים. אבל הדלת של החדר שלו הייתה
סגורה עדיין. -"איחרת", שמעתי מהפינה של החדר. -"שתקי,
פוסטמה", לחשתי למזכירה של אלוהים. -"מה אמרת?!" היא שאלה בקול
ארסי. -" שאני מצטער שאיחרתי", שיקרתי.

אחרי עשר דקות הדלת לחדר של אלוהים נפתחה ואלביס יצא משם.
-"מה, גבר?" חייכתי אליו, "עדיין מנסה לשכנע את אלוהים שיחזיר
אותך לכדור הארץ בתור אישה?"
-"לא, נשבר לי מזה כבר", הוא אמר, משתדל להסוות את האכזבה
שהייתה לו בעיניים, ופנה אל המדרגות, "הפעם ביקשתי להיות מלאך
שומר, כמוך", הוא אמר והתחיל לרדת. -" יועץ!!!", צעקתי לו מעבר
למעקה, "אני יועץ לאלוהים!!! כבר מזמן אני לא מלאך!!!", צעקתי
עליו. שונא שמערערים לי את הסמכות.
נכנסתי לחדר של אלוהים וסגרתי את הדלת. -" היי", הוא אמר לי
בקול מופתע, "מה אתה עושה פה?"
- " אתה...הזמנת אותי לפה. המזכירה שלך צלצלה אליי...",
גמגמתי, משכנע את עצמי שזה באמת קרה, ולא דמיינתי.
- "אה, נכון...", הוא אמר, קצת חולמני, "רציתי...מה
רציתי...אה! לדבר איתך קצת בנושא יחסי הציבור שלי", הוא אמר.
- "יחסי ציבור, אדוני?! אני לא מבין. אין יותר מפורסם ממך!"
- "כן...אבל אני לא מרגיש אהוב מספיק...לא כמו שאהבו אותי
קודם..."
- "אבל אוהבים אותך! תראה איזה דברים מטורפים אנשים עושים
למענך. יש לדוגמא, את אלה, איך קראת להם? אה, יהודים. הקיצונים
מתבשלים אפילו בקיץ בתוך חליפות שחורות ארוכות. הנשים לא
מעיזות ללבוש מכנסיים!!! והכול בשביל מי? רק בשבילך. ואתה מדבר
איתי על יחסי ציבור?!"
- "זה פשוט...לא כמו שזה היה פעם. פעם אני הייתי סלבריטי.
הייתי סטאר! אנשים היו רואים אותי פעם אחת ואלפי שנים אחר-כך,
אנשים עוד דיברו על זה. הייתי כל כך אופנתי, הייתי ה-דבר".
- "אדוני, אתה עדיין...אה...סטאר".
- "אני אולי בשמיים, אבל סטאר אני כבר לא. אתה יודע מי סטאר?"
- "מי סטאר, אדוני?"
- "בריטני ספירס. הנה לך סלבריטי לדוגמא. יש לה גדוד פרטי של
ילדות שמעריצות אותה, מתלבשות כמוה..."
- "אבל אלוהים...אתה ביקשת שלא יחקו אותך. עוד בעשרת הדיברות
הזכרת את זה...לא תעשה לך אלוהים אחרים...או משהו כזה..."
- "אז עכשיו התחרטתי. גם אני רוצה גדוד מעריצות פרטי, אני רוצה
שיאהבו אותי כמו פעם... ופה אתה נכנס לתמונה. אני צריך שתהפוך
אותי לפופולארי שוב!".
- "אבל אדוני, איך אני אהפוך אותך לפופולארי?!"
- "תעשה משהו. לא איכפת לי מה... אתה רוצה אולי לעשות שימוש
בתמונות שלי מאיביזה? הייתי ממש סקסי שם..."

המצב באמת קשה, חשבתי בדרך הביתה. אלוהים נואש לתשומת לב, ואני
צריך להביא לו אותה. מה שבטוח, פוסטרים של אלוהים בבגד ים, אני
לא תולה. ואז זה הגיע. רעיון גדול: אם אני לא יודע איך להחזיר
את הפופולאריות של אלוהים, אפשר תמיד לדפוק את זו של
המתחרים!!! עוד באותו ערב בריטני קיבלה שיחת טלפון מהמזכירה של
אלוהים, ובבוקר למחרת התיישבנו אלוהים, בריטני ואני לשיחה
חשובה בנושא הפופולאריות המאוימת של אלוהים.
- " מה שלומך?", שאלתי אותה. הפסיכולוג שלי אמר שחשוב ליצור  
אוירה נעימה בשיחה, אוירה של אכפתיות.
- "...I am stronger then yesterday"
- "אה...יופי, יופי... תקשיבי. הבעיה היא, שאלוהים מרגיש כאילו
את קצת גונבת לו את התהילה. הוא...לא מרגיש סטאר יותר..."
- "Oops I did it again..."
- "כן...אגיין...אה...אז רצינו לבקש ממך משו, אם אפשר..."
- "I was born to make him happy"
- "טוב, די!!! אני לא יכול יותר!!! תפסיקי כבר עם כל השירים
האלה!!! את משגעת אותי!!!"
- "סליחה...מצטערת, זה פשוט נפלט לי, אתה יודע,
וורק-הוליק..."
- "כן, שיהיה... בכל אופן, העניין הוא כזה...רצינו לבקש ממך
שתהיי קצת יותר שקטה. אל תעשי סנסציות בתקשורת, אל תתחתני כל
יומיים...תורידי קצת פרופיל. אה, ואם אפשר, תראי יותר
מאמינה...תני קצת קרדיט לאלוהים, תהיי דוגמא טובה למעריצות
שלך".
- "אבל..."
- "ותכסי קצת את הגוף שלך!!!", אוי, כמה כאב לי להגיד את זה.
- "אבל..."
- "ובלי סקס, סמים ורוק'נרול!!! ".
- "אבל I love rock&roll !!!"
- "בחייך, השיר הזה אפילו לא שלך במקור...!"

כשנפרדנו ממנה, אלוהים ואני, בריטני נראתה קצת מדוכדכת.
-"יעבור לה...", אמרתי לאלוהים, אבל הוא בכלל לא נראה כאילו זה
מזיז לו. -" עוד כמה ימים אני אהיה הכי פופולארי!!!", הוא אמר
וחיוך ענק היה מרוח לו על הפרצוף, "אני אהיה זה שיקבל שיחות
טלפון מילדות קטנות שמעריצות אותי...".

כמה שבועות אחר כך, כשבאתי להרגיע את אלוהים לפני הטיפול
לסידור- גבות שלו, אלוהים נראה ממורמר.
- " אה...אדוני, הכל בסדר?" שאלתי, קצת מודאג.
- " לא. הכל לא בסדר", הוא אמר בעצבנות, "אני צריך לדבר איתך
בנושא יחסי הציבור שלי..."
- "יחסי הציבור שלך?! אבל אדוני, רק לפני כמה שבועות טיפלנו
בעניין, לא? הורדנו את בריטני מהבמות, דפקנו את המתחרים, אתה
חזרת להיות סלב!"
- "סלב...סלבריטי. כן...זה כן. אבל לא...אתה יודע. לא סטאר.
אתה יודע מי סטאר?"
- "מי סטאר, אדוני?"
- "כריסטינה אגילרה..."