בפחד ובחוסר וודאות אני משול לחיות. כאילו כשם שגזרתם של
אדיפוס ורומאו היא המאבק בגורל. כך גם אני, 'מבורך' בחשיבה
כל-כך מסובבת. עד כי גורלי נקשר למהות המאבק בהיותי. אין ספק
כי גורלי יצחק אחרון. הרי לא מכבודו ולא מייעודו שלו לא להיות
צודק.
זמר חדש ישן מנגן באוזניות בזמן שאני מגלגל באוזניי רגעים עם
שירה. האם הגעתי כבר לרגע בו אני אוכל לא להיות מבולבל. האם
ימיי שוב יהיו סערת רגשות ברורות ומנתבות, זורמות. והרי חוויתי
זאת. תמיד הייתי ועודני, יציר בעל מחשבות חוסמות. הכל צריך
להיות הגיוני. בעל גבולות. רק בכדי לדעת כי אין משמעויות להן.
רק בכדי לדעת כי גובל גבולות אני משום פחד מן החוסר שליטה אשר
נמצאת מעבר לאותם גבולות.
דרך חיים היא להתבונן בדרקון דרך עיניי הפחד. הרי כי תמיד
בראותי אותו אפחד. בנגיעותיי החפוזות ובהריחי אותו אחוש קצה
קצהו של פרעות ועוצמה גדולה. רתיעה, פחד מלרכב עליו. מלחוש
אותו. ימים כלילות וההפך עוברים ואני אבוד במרחב המחשבה. מנסה
למצוא אחיזה בים של שממה ובורח מאדמה מוצקה. לוקח נשימות רק
בכדי לשקוע אך במעט, להרגיש כבמעין טקס מזוכיסטי מאופק. רואה
למולי אופק ישר ללא גלים. והגלים שוטפים, משחקים בי.
מבולבל.
ערכים שאינם מתחלפים באיסורים שבורים. השחור הופך לבן והלבן
שחור. אני יוצר מתוכי מוטציה בהמתית, כזו אשר אינה עוד מבחינה
בין מה שאסור לבין מה שמותר. חופרת, שורטת, מכרסמת באושיות
האישיות. הפצע אינו מגליד. החיטוט הופך נוירוטי. והמטרה הופכת
למיראז'.
לא מבין, לא מבין דבר וחצי דבר. האור שמפציע אינו מבשר חדש.
היום מרגיש כמו אותו היום משבוע שעבר והרגש מצידו הופך קהה.
תחושת החידלון רק גוברת משבוע לשבוע. אין מטרה. הכורח במטרה
הכרחי לחיים ולאוו דווקא לקיום. אינו בסיסי במהותו אך בסיסי
לכדי שגשוג האדם, הנשמה, יש יוסיפו.
'ובלכתי בציה, אין סביבי אלא עורבים ונשרים, לטאות ונחשים.
ובחפשי אחר אותו נווה מדבר, מוצא אני שרידי קיום משכבר הימים.

ומבין אני כי הלכתי בדרכם של רבים לפנים, בימים בהם נווה מדבר
זה פרנסם לזמן-מה
עד שהכזיב וננטש. ובקוראי את הסימנים ממשיך אני לכיוון לכתם.
עובר נווה מדבר אחר נווה מדבר. והמדבר אינו נגמר. אופק אחר
אופק מסמנים אינסוף .
אינסוף לתור אחר אותו נווה מדבר. אינסוף תקווה שדועכת אך לעולם
אינה נגמרת
נדחף לעיתים בשל מחשבה חולפת, אחר בשל מיראז' אקראי,
ובשאר בשל כוח התמד מסתורי, מולד, גנטי.