את הסיפור "היום בו התפוצצה נילי בשלל גוונים וצבעים וצורות"
כתבתי בתקופה מוזרה של חיי. החבורה בה הסתובבתי התפרקה. נילי
היא רק דוגמא אחת לאירועים אבל כולנו התפוצצנו. במבט לאחור זה
היה בלתי נמנע. אחרי הכל התחלנו לעלות אחד לשני על העצבים די
ממזמן.

תגובתו של עורך האתר אחרה לבוא:

שלום עידו די,
בקשר ליצירתך "היום בו התפוצצה נילי בשלל גוונים,צבעים
וצורות",

היצירה הזו איננה סיפור קצר. אין בה עלילה.
אני מסווג אותה כפרגמנט.


כתובתה באתר:
http://Stage.Co.IL/Stories/350139
(בשביל לראותה עליך להיות מחובר/ת)


בכבוד רב,
Stage.Co.il
Automated Engine
&
נחום ונגרוב
עורך/ת,
במה חדשה

כאילו שלא היו לי מספיק דאגות בחיים. עכשיו גם אין לי עלילה?!


התגובה הראשונה שלי היתה תכנון לכתוב סיפור קצר וזועם בשם "אמא
שלך פרגמנט!" אבל חשבתי על כל העניין והחלטתי שאפשר לגלות מעט
סלחנות לאתר שמציע במה שכזאת. האמת, סתם לא רציתי להסתכסך עם
מאפיית סטייג'. הם עוד היו שולחים לי את האיש האדום - ואם
הפרשנות של אמיר דורי נכונה, אז הברנש החכלילי בכלל לא נחמד.

אח"כ קצת שכחתי מכל העניין. זאת היתה תקופה שכל חיי נראו קצת
תלושים מעלילה. זה כלל שינוי מקצה לקצה של כמעט כל אספקט בהם -
תעסוקה, בן-זוג, מגורים, תפיסות עולם. משהו יסודי.

אני חושב שהשבוע שביליתי בראס-שטן התחיל את תחושת השינוי. משהו
בסגנון לנסות ולשמר קצת מהתנהלות השלווה גם בצד השני של מעבר
גבול טאבה.

מוזר שפתאום חזרתי לכל העניין עם מיודענו נחום. אבל אולי יש
בזה משהו. אחרי שגמרתי אני להתפוצץ בשלל גוונים וצבעים וצורות,
והתחלתי לבנות מחדש קשרים עם חבריי, כבר יש לי את הפנאי להתעסק
בקיומם או אי-קיומם של עלילות בסיפורים שלי.