לפעמים אני חושבת איך היכרות שיגרתית עם בן אדם משנה לי לפעמים
לגמרי את החיים.
ככה זה היה איתה.
הכרתי אותה דרך אתר היכרויות באינטרנט. דיברנו. נפגשנו.
רציתי אותה כל כך. רציתי להיות איתה לעד. רציתי להיות לצידה
כמה שיותר. בטוב, ברע. רציתי לשאת אותה לאישה.
אף פעם לא רציתי ככה מישהי או מישהו.
אבל זה לא קרה. מאלף ואחת סיבות.
אבל מה? למדתי ממנה כל כך הרבה.
למדתי להיות אני. להתנהג בטבעיות. לאהוב את עצמי. שיש מה
לאהוב.
למדתי ממנה להמשיך הלאה בחיים גם כשהכל נראה שחור ונראה כאילו
לעולם לא יהיה טוב ולעולם לא אהיה מאושרת.
היא לימדה אותי שעליי להגיד את שיש על ליבי, ולא לשמור בבטן.
היא לימדה אותי מה זה לאהוב. מהי אהבת אמת.
היא לימדה אותי מה זה לאהוב עד שזה כואב. עד שאי אפשר יותר.
למדתי ממנה איך לגעת. איך לדעת אישה.
למדתי לא להתייאש ולנסות למצוא את הטוב בכל דבר.
ולמרות שזוגיות לא יצאה מהקשר המורכב שחווינו בחודשים
האחרונים, הכרתי בן אדם מדהים, מקסים, אוהב, נותן, תומך,
מעניק.
הכרתי חברה לכל החיים.
כשהגענו לצומת בקשר שלנו היא אמרה שזו החלטתי אם להמשיך להיות
חברה שלה ולא יותר מזה או שאם קשה לי להיות רק חברה שלה, אז
יפרדו דרכינו לנצח ושהיא מקווה שלא אחליט את ההחלטה הזו כי אני
אחסר לה מאוד.
לא הייתי צריכה אפילו לחשוב על זה כדי לדעת מה אני רוצה. אני
רוצה אותה בחיי לנצח. ולא משנה באיזה סוג של קשר מדובר. היא
חלק ממני ואני חלק ממנה ולעולם לא אוותר על החברות שלי איתה
ועל הנוכחות שלה בחיי.
אני יודעת שאם היא תצא מחיי, ישאר חור ענק בליבי שלעולם ישאר
פעור.

אני רוצה להודות לה על שנכנסה לחיי ומילאה אותם בחום ובאהבה.
אני רוצה להודות לה על הכוח שהיא נותנת לי.
אני רוצה להודות לה על שנתנה לי את הזכות והכבוד להכיר אותה.
אז..
תודה.