באבחת חרב אחת חדה ומהירה הוא כרת לה את הכנפיים. בתחילה,
מעוצמת המכה וההלם, היא כלל לא דיממה. אחר כך נשרה לאיטה נוצה
אחת, ועוד אחת, עד שסביבה היה בליל של נוצות שבורות ודם. סתם
דם. לא כחול, לא מיוחד, סתם דם אדום ורגיל לחלוטין.
היא צנחה אל קרקע רטובה וקשה. הנפילה היתה ארוכה ואפלה ובסופה
היא נותרה שכובה על האדמה, חסרת אונים. שכבה שם בין הסלעים,
גופה מסרב לקבל את מר גורלו, נפשה עורגת לשוב אל הענן שלה,
המוכר והחם, אליו שבחיבוקו התנחמה לילות כה רבים.
היא ניסתה להצטנף לכדור קטן קטן, עד יעבור זעם, עד שהכאב ישכך,
עד שאולי תוכל לגדל יש מאין זוג כנפיים חדש ולהתעופף בחזרה אל
הענן שלה. תחושות הכאב והגעגוע התערבלו בה כסופת רעמים.

החרב היתה מאד כבדה בידו. הוא לא היה מסוגל לבצע את המשימה
שהטיל על עצמו. הוא ידע שעם גדיעת כנפיה היא תיפול. הוא שיער
בנפשו עד כמה זה יכאב לה, אך הוא היה חייב לחדול מלהיאחז באותן
כנפיים, חייב ללמוד לעוף לבד. אולי למצוא ענן קטן משלו.
כשענן הנוצות התפזר, הוא ניסה להיאחז בענן המוכר לו. שאר
העננים סביבו נראו לפתע עוינים מתמיד. גם הענן שלו נדמה שאיבד
בבת אחת מאותה רכות חמימה ומזמינה. הוא ניסה שלא לטבוע בין
הטיפות הזעירות, ספק מים ספק דמעותיו שלו. לאט לאט, אצבע ועוד
אצבע נשמטו מהענן. הוא נפל, והתהום שתחתיו נראתה שחורה
ואינסופית.

זה לצד זו שרועים על קרקע קשה. לאיש מהם אין עוד כנפיים. איש
מהם אינו יודע איך לנסוק בחזרה אל הענן.
והשמש זרחה. האיברים הקפואים הפשירו בהדרגה, ולאט לאט, אצבע
ועוד אצבע נרפו מקשיונן, ונפרשו כמניפה על הקרקע, נפתחות מחדש
אל העולם. אצבעותיהם מגששות זו אחר זו. מלטפות, מנחמות,
משתלבות מחדש זו בזו.