אני לא יודע איך הגעתי לכאן. כל מה שאני זוכר זה מישהו אוחז
בחוזקה בזרועי, דקירה קטנה ואז חושך. ופתאום נהיה אור ממש חזק
והתעוררתי כאן על הרצפה החלקה. הכל מסביב לבן בוהק. רצפת
לינוליאום מבהיקה, קירות בצבע של חלב טרי, בלי גושים. ניאונים
מסנוורים תלויים גבוה מתקרה לבנה כשלג. אני מצליח להיזכר
שבבוקר כשקמתי לבשתי ג'ינס וחולצת גולף שחורה, אבל עכשיו יש רק
כותונת לגופי, גם היא לבנה. לאן נעלמו הבגדים שלי? איפה אני?
מה לעזאזל קורה כאן? אני מתחיל להרגיש את לחץ הדם עולה בורידים
שלי. תחושה מאד לא נעימה מתחילה להתגלגל אצלי בתוך הבטן. אז
אני קם מהרצפה ומסתכל מסביב. אני צועק "הלו!" אבל איש לא עונה.
אני צועק שוב: "יש כאן מישהו?" אבל אין אפילו הד שיענה לי.
הקירות הלבנים שותקים.

אני מתחיל ללכת במסדרון. הוא מתפתל ימינה ושמאלה. מפעם לפעם
אני נתקל בקיר וצריך לשוב על עקבותיי. אלוהים! אני במבוך!
"שמישהו יוציא אותי מכאן!!!" אני צועק, אבל אין כאן איש מלבדי,
או לפחות כך נדמה לי. כל צעד דומה לקודמו ולמעט המרחק שעברתי
מנקודת ההתחלה ועד הנקודה שבא אני נמצא כרגע, הכל נראה בדיוק
אותו דבר, ואולי בכלל חזרתי לנקודת המוצא?

הקירות מגיעים עד התקרה. אין לאן לטפס, אין לאן לברוח. הייאוש
מתחיל לסגור עלי. אני מתחיל לרוץ, אבל נדמה שככל אני מאיץ את
צעדי, המסדרונות נעשים צרים יותר ויותר. כאב חד דוקר בין
הצלעות. חייב לנוח לרגע, חייב לחשוב, להיזכר. מנסה להירגע אבל
המחשבה מתרוצצת אצלי בראש כמו עכבר מורעל. המילה "למה" מתחילה
לקדוח במוחי. אין לי תשובות, אין לי פתרונות. אני רק יודע שאני
חייב להמשיך הלאה. אם אמשיך לשאול "למה" זה יהיה כאילו השלמתי
עם רוע הגזירה, ועכשיו אני רק מחפש אשמים.

הלבן מסביב מסמא. אין שום נקודה להיאחז בה, למקד בה את העין.
אפילו רגלי היחפות לא משמיעות שום קול על הרצפה הקרה. אני
מושיט את הידיים קדימה ורץ כשהן פשוטות לפני, מגששות את הקירות
הצרים. ימינה, שמאלה, שוב שמאלה. אמרו לי פעם שיש לי
אינסטינקטים טובים, אבל על זה הייתי עונה שכל החלטה נובעת
באיזשהו מקום מעיבוד נתונים. וכאן הנתון היחיד הוא אני. בתוך
מלכודת.

אני מתחיל להתעייף. אני לא יודע כמה זמן אני כבר רץ ככה, אני
רק יודע שאני חייב להמשיך לרוץ, לא משנה לאן. אולי אני בכלל רץ
במעגלים, אבל אין לי ברירה.

הדקירות בין הצלעות מתחזקות. אבל אני לא אתן לכאב לשתק אותי,
אולי הוא יצליח לעורר אותי, לחדד לי מעט את החושים. אולי אני
אצליח לראות איזה כתם על רצפה, איזו בליטה על הקירות
החלקים. לקבל איזה סימן שמישהו היה כאן לפני והצליח להימלט.

"להימלט", אני אומר לעצמי בקול. אבל לאן? מה יקרה כשאצא מכאן?
ומה מחכה לי בכלל שם בחוץ? "לא, אסור לחשוב על זה עכשיו", אני
שוב אומר לעצמי בקול. השקט הזה מתחיל לשגע אותי.
אני עוצם את העיניים. ככה בחושך אני לפחות יכול לדמיין. אני לא
באמת צריך לראות במקום הזה שבו אני נמצא. אחרי כמה שעות שאני
רץ ככה בין הקירות, אני יודע לבד כבר לפנות ימינה ושמאלה. אף
פעם לא חשבתי שאפשר להתרגל כל כך מהר לעיוורון.

אני רץ וחושב על שדה פתוח, חושב על ריחות של אביב ועל משב רוח
רענן. אני כמעט ויכול לחוש בו, בקצות אצבעותיי הפשוטות קדימה.
מנקה את המחשבה מכל מה שקשור למסדרונות האינסופיים האלה,
למבוך. ועדיין אני רץ.

מתוך החשיכה של עיני העצומות, ידי המושטת לפנים חשה בבליטה.
אני ממשש, חושש לפתוח את העיניים פן אתבדה. לא רוצה להכיר
במציאות, לא רוצה שהמציאות תכה בפני. בכף ידי הופכת הבליטה
לידית. אני מושך.
דלת נפתחת, קולות פטפוט וצחוק מגיעים לאוזני. שאון וריח של
רחוב. אני פוקח את העיניים וליבי עומד להתפקע מאושר. הומלס
שיכור מקיא את נשמתו לידי אל תוך חבית ברזל ישנה. הריח מעולם
לא היה טוב יותר.