אפצ'י! אפצ'י! קינוח אף קולני, ועוד אחד.
היו  אלה הקולות היחידים שנשמעו בחדר, הוא ישב על הכורסא
הענקית, מרגיש כמעט טובע בה.
"איך נקלעתי לזה?" אפצ'י! "דווקא אני?" אפצ'י!
"לא ידעתי שהיא כל כך שונאת אותי." קינוח אף.
נראה כאילו הוא מדבר לעצמו אך תנועה קלה מהספה לידו הראתה את
שני זוגות העיניים שבהו בו וכאילו אומרות: "על מה המהומה, מה
כל הרעש הלא מוכר הזה. מי האיש הזה?" אפצ'י!
"כשהתגרשנו, וואו זה היה מזמן, כבר עשרים שנה, היא לקחה הכול."
אפצ'י!
"נתתי הכול, רק להפטר ממנה." אפצ'י! "ועכשיו היא מחזירה לי
הכול." אפצ'י!
"מה זה הכול? עם ריבית? חההה" אפצ'י! "את המפעל המצליח, את
רשת החנויות." אפצ'י!
"והוסיפה על זה - אתכם." אפצ'י! קינוח אף.
"לא סתם אתכם, הכול מותנה בכך שאטפל בכם אישית." אפצ'י!
"ואם לא, הכול יתרם לאיזה גוף וולונטרי מזורגג." אפצ'י!
"איזו נקמה מתוקה היא מצאה לה!" אפצ'י!
"אפילו לא ידעתי שהיא ידעה שאני אלרגי לחתולים." אפצ'י!
אפצ'י! אפצ'י! קינוח אף קולני.