ג'קי רימון היה ילד טוב, ככה לפחות אמא שלו אמרה. על מודעות
האבל המודבקות על העמודים בשכונה וליד בית הכנסת הגדול  היה
כתוב
"ביגון קודר" אבל לי לא ירד החיוך מהפנים.

אפילו שהרמטכ"ל עלה בחדר המדרגות עם הכרית האדומה ועליה
עיטורים צבאיים בדיוק כשאני ירדתי משם לראות את  משחק הגומלין
בערוץ הראשון, לא הפסקתי לגחך לעצמי. כשבולגריה שמה לנו את
הגול הראשון אני ניסיתי להתחמק מהדמעות המזויפות שטפטפו מדירת
האבלים.
כשאנחנו השוואנו, השקרים האמיתיים ירדו מהאדניות למעלה והקיפו
את הבניין בערפל דקיק של מועקה. כשהפרשן התבכיין והפליץ
סטטיסטיקות, ליפקין עשה כמותו.

אני לא מבין איך כולם יכולים ללבוש שחור בחום הנוזלי הזה, שחור
מיושן מתחת למשקפי שמש אופנתיים. זיעה חריפה בהלוויה מיותרת.
מנסה להריח את בית השחי שלי בלי שאף אחד ישים לב וחושב אם רק
אני חושב על הדברים האלו בזמנים וארועים מסריחים במיוחד,
במיוחד כמו זה.

מנסה להקשיב לשירים שהחברים העתיקו לפני מספר שעות ומקריאים
אותם עכשיו מעל הקבר לשביעות רצונם של העיתונאים.
לאחר המטח אני מחבק קצת חברים, אני אחד הניצבים בהפקה של
העיתונים של מחר.

כשמצאו את הגופה היא היתה מרוטשת, מלאה חורים כמו מסננת.
המחבלים לא היו האויבים בתקרית הזאת, הם היו החברים, בזמנו הם
עברו אימון צלפים. החורים היו רבים אך הם לא פגעו לג'קי בפנים.

ג'קי מת עם חיוך על הפנים.

ג'קי מת גם בלי תחתונים, בשעת לילה מאוחרת בתוך סבך  מעל
סלעים, ג'קי התרומם אחרי הניגוב, התרוממם יותר מדי בגלל איזה
זבוב.
המפקד חשב אותו לעוין וציוה על החיילים אותו לזיין.

בעמוד הראשון בעיתון של מחר חייכתי חיוך קטן, ג'קי לא היה עושה
מזה עניין, לא נעלב או מתלונן על כבוד  המת, ג'קי הוא היחיד
שהבין אותי באמת.