היא אמרה שהיא לא תמות בשבילו, ולא תמות בגללו, היא אמרה שהיא
תמות רק בשבילה.היא לא רוצה יותר להסתובב בעולם מול פנים
ריקות, בלי רגשות, בלי חום, בלי אהבה, חיה מבחוץ מתה מבפנים,
אין כלום לחיות למענו.
היא לא רוצה יותר לחיות, אין בשביל מה, אין לה כבר עם מי לדבר,
כולם אותו דבר. אומרים זה יסתדר, החיים זה מתנה, אבל הם לא
מבינים שלה כבר אין חיים, היא מתה, מתה מבפנים.
זהו נמאס לה, היא החליטה שאין לה למה לחיות, היא נכנסה לחדר,
לקחה סכין, וחרטה על ידה, וחרטה וחרטה, עד עילופן חושים, עד
מותה. מכל החריטות יצא שם, שמו של אותו אחד שהיא מתה, בשבילו,
בגללו.
עכשיו היא במקום טוב יותר, ככה היא חשבה.
אבל המקום הזה, עדיין מלא בפרצופים ריקים, שבורים מאהבה.
והיא עדיין יושבת ובוכה, כי הוא לא שם, לא ליידה, זה שהיא מתה
בשבילו, בגללו.
ועכשיו החריטות כבר לא עוזרות, הן נשארות.
צלקות, צלקות על גבי צלקות, אין יותר מקום אחר לעבור אליו. הכל
דומם. אותו דבר, ועכשיו היא החליטה, שהיא צריכה להתמודד איתו,
לעמוד מולו, מול אותו אח שהיא מתה, בשבילו, בגללו.