רק אני, את, ושתי כוסות קפה חם וחזק... והכוס שלי ריקה.
אחרי שבועות של ריחוק, געגועים וצורך- סוף סוף, את ואני.
ואנחנו מדברות. על שמחות, על כאבים ועל שטויות.
ואת מתלוננת שלא כתוב עליך ביומן... אז הנה, מותק, עכשיו את
במחשבותיי ואף אחד מלבדך.
ספרי לי קורותיך, אהובה. ספרי לי על משמעת, על צבא, על דמעות
של יאוש וכאב, על כל מה שיש לך על הלב.
כמה שאני אוהבת. ואפילו כשאת מולי - כמה שאני מתגעגעת.
אני בוכה מבפנים כי הריחוק מפחיד אותי, ומחייכת מבחוץ כי אי
אפשר שלא כשמסתכלים עליך. נחנקת מאחורי חיוך...
וכשאני מביטה אל תוך עינייך, הן מספרות לי דברים שכבר ידעתי.
את כל המילים שניסיתי להגיד לך, ונכשלתי.
החתכים הם עמוקים - זכרונות כלואים בזמן. ואת - את יודעת יפה
להגליד. אבל לפעמים את נראית רחוקה ומותשת, מחפשת מקלט בצליל
חלול. שתפי אותי במכאוביך, ואני אשתף אותך בשלי.
אני לא צריכה להעמיד פנים. את לא מצפה לזה ממני. מערסלת אותי
במבטיך.
מה העיניים שלי מגלות מחלומותיי?
וכשאת מדברת עליו, פתאום הבעתך קורנת ומלאת צבע, כמו שמש שעולה
בבוקר. ואת מראה לי עוד שביל בו אני מפחדת לפסוע. ומאירה את
ארבעת חדרי לבי עם אורו שזוהר דרכך, שגורם לי להפוך לצל של מה
שהייתי פעם - כמו ילדה. כמו פרח בחורף שמחכה שהשמש תזרח ושוב
תפשיר את ליבו הקפוא, כדי שיוכל להיות כביום יציאתו מרחם האדמה
- חופשי כמו נשר, מתוק כמו שיר חדש, קל כמו איילה.
איילת השחר.


(ההתגלות, כ"ב, 16)