הסתכלתי עליהם מהצד, וקנאה החלה להתפשט בגופי. הם נראו כ"כ
מאוהבים. אם מישהו היה מנסה בכל כוחו להפריד אותם, בין אם זה
עם שפכטל או בכל דרך אפשרית אחרת, הוא בחיים לא היה מצליח.
יותם ואורנה היו כמו בן אדם אחד, גוש אחד שלם, ואוי איך שהם
התאימו אחד לשני. הסתכלתי עליהם מזווית עין וכבר רציתי ללכת
הביתה. יותם היה צריך למהר לרכבת, כי הרי מחר הוא קם בבוקר
לצבא ואורנה פשוט לא נתנה לו ללכת. היא התחילה להזיל דמעות
וחיבקה אותו חזק ולא יכלה לתת לו ללכת. אני בינתיים בחנתי את
שאר החיילים שעלו לרכבת: כומתה סגולה, כומתה אדומה ועוד כמה
כומתות שחורות, שתמיד עושות לי את זה. תמיד חיפשתי חייל קרבי
כמו שיש לאורנה. קינאתי בה בכל דבר אפשרי, היא תמיד הייתה
מהללת את יותם באוזניי, כמה שהיא מתגעגעת אליו ואיך היא הייתה
מתה להיות איתו עכשיו ומה הוא אמר לה אתמול ושלשום, עד שכבר
אני מנסה להתעסק בדברים אחרים מלבד להקשיב לה. אני מקנאה?!
מובן שאני מקנאה. לאורנה יש את הבחור הכי מקסים עלי אדמות,
למרות שאינני מכירה את יותם כמעט בכלל, אבל קיבלתי את הצורה
שלו מהרבה סיפורים עליו ששמעתי מהפה של אורנה.

סוף סוף אורנה נתנה ליותם ללכת, והיא התקרבה אלי. הסתכלתי על
חייל במדים, ראיתי שיש לו כומתה שחורה וכמובן כמו שאני עושה
בדרך כלל התבוננתי על התחת שלו וזאת משום שהוא היה עם הגב שלו
אלי וגם משום שתחת זה פשוט איבר סקסי, אין מה לומר.
"כן..." שמעתי את אורנה פתאום אומרת, "יש לו דווקא תחת נחמד".
הסתכלתי עליה בפליאה, היא תמיד יודעת לאן אני מסתכלת, תמיד
אמרתי שיש לנו אותו ראש.
הלכנו הביתה ברגל בעוד שהיא מהללת את יותם שלה, ואני כביכול
מנסה להראות לה שזה מעניין אותי, אבל מנסה להתעסק בדברים
אחרים.
תמיד הרגשתי שלאורנה יש הרבה יותר מזל ממני. אורנה הייתה יפה,
היו לה עיניים מדהימות, כולם אמרו לה והיא הייתה מסמיקה
כשמישהו היה מתבונן בהן ומייד פולט קריאת "ואוו! הן
מדהימות!!!". גם לי היה עיניים יפות ולא הייתי מחליפה אותן בעד
שום הון שבעולם, אפילו לא בעד העיניים של אורנה. היו לי עיניים
כחולות עם נגיעה קלה של נקודות צהובות בהן, לאורנה לעומתי היה
עיני תכלת- שקוף, היו לה פנים עגלגלות והסומק עלה עליהן תמיד
בטבעיות, שיער צבוע בחום- אדמדם והיא הייתה מעט מלאה. אבל זה
נורא החמיא לה, עובדה שתמיד התחילו איתה. למרות שהיה לה את
יותם, תמיד התחילו איתה. אבל היא כמובן נאמנה ליותם ואף פעם לא
הולכת איתם. אני אהבתי אצלי רק את העיניים והשפתיים, שום דבר
מלבד זה לא אהבתי בעצמי בחיצוניות. אני שמנה, עורי כ"כ לבן
וחיוור, הוא נוטה כמעט תמיד להתייבש עד מאוד ולגרד או להעלות
פריחה נוראית על הפנים.

אז כך צעדנו לנו ביחד עד תחנת האוטובוס. כשהגענו לקו 31 אורנה
חיבקה אותי ונשקה לי על הלחי ונפרדה ממני לשלום. אני הרגשתי
שהביתה לא מתחשק לי ללכת, מכיוון שהלב שלי אמר לי שאם אני אחכה
עוד קצת בתחנה- בטוח אני אמצא את אהבת חיי. אז הלכתי בעקבות
הלב, וכשהיא לא שמה לב התחלתי להתרחק מכיוון התחנה וללכת לאן
שהרגליים הובילו אותי. התחלתי להרהר בהמון מחשבות, עד שהרגשתי
במין משהו מוזר שנתקל בי. התבוננתי למעלה וגיליתי חייל נאה
מאין כמוהו, קוצים, כומתה אדומה (שהיה הצבע האהוב עלי), עיני
דבש מדהימות ותווי פנים מושלמות, העצמות של הלחיים בלטו לו
בצורה מושלמת והרגשתי שאם אני לא אבלע את הרוק- אני פשוט אטפטף
על כל המדרכה ואעשה שלולית ענקית.
"אוי, סליחה... אני ממש מצטער" אמר החייל החתיך.
"זה בסדר גמור, אני זו שהייתי לא בסדר" חייכתי את החיוך המלאכי
שלי לעברו.
"אוי... איזה חיוך חמוד יש לך" הוא חייך גם וחשף שיניים
צחורות, והחיוך שלו כבש אותי. התחלתי להסמיק והשפלתי את מבטי.
"אני נתי" הוא אמר לי והציג יד כדי להציג את עצמו.
"נעים מאוד, אני גלי" אמרתי לו ולחצתי את ידו. היתה לו לחיצת
יד ממש נחמדה, והיד שלו הייתה חמה.
"אפשר להזמין אותך לאיזה כוס קפה או משהו?" הוא שאל בנימוס,
ואני הרגשתי שעוד שנייה אני מתה. שמעתי נכון? החייל המסוקס הזה
מזמין אותי לשתות קפה??? משהו כאן לא בסדר... חיכיתי רק לומר
את זה לאורנה, כמה שהיא תשמח ותקנא כשתראה איזה גבר מצאתי.

אני ונתי צעדנו ביחד זה ליד זה בעוד שהוא סוחב את התיק הענקי
על כתפו, ואני ריחמתי עליו. הוא סיפר לי איפה הוא משרת ואיפה
הוא גר, ודיברנו והתחלנו לשאול המון שאלות שמסקרנות אותנו.
אחרי שסיימנו את הקפה, טיילנו עוד קצת. לאחר טיול ממושך היה
בינינו מגע קל של ידיים ואז הלכנו חבוקים כאילו אנחנו מכירים
שנים.
"אני מקווה שלא איכפת לך, אבל התיק הזה נורא מפריע לי ואני
רוצה לשים אותו בבית... בא לך לבוא איתי?" כמובן שרציתי לבוא
איתו, הרי ככה לעזוב אותו לבד ולא לדעת לאן הוא הולך? לפספס את
הזדמנות חיי? ברור שהלכתי איתו, איזו שאלה. נסענו באוטובוס
וישבנו צמודים אחד ליד השני. כל הזמן חשבתי איך גבר כזה בכלל
רוצה אחת כמוני, לא הייתי יפה באותו זמן ובטח גם לא מטופחת.
בכל זאת, תיכננתי רק ללוות את אורנה לתחנה ולנסוע הביתה.
כשהגענו לבית שלו, הוא פתח את הדלת ומצאתי בית מרווח וריק, בית
ריק רק בשבילי ובשבילו. הוא זרק את התיק לפינה והתחיל להתנפל
עלי. התחלנו להתנשק בטירוף ולהתמזמז בסלון. למרות שפגשתי אותו
רק היום, אמרתי לעצמי שמציאה כזו לא מוצאים כל יום והוא בטוח
ישאר איתי לעד, כי הוא ממש מקסים וחמוד. אז התפתיתי. הוא התחיל
להפשיט אותי לאט ולהשכיב אותי בעדינות על הספה בעוד שהוא מנשק
ומלקק את כל גופי ואני גונחת בהנאה ומתקמרת לכל מגע נעים על
הגוף שלי. הוא התחיל גם להתפשט עד ששנינו היינו עירומים לגמרי.
קטעתי אותו לרגע ואמרתי לו שישים קונדום, כי בלי זה אין כלום.
והוא שם בלי התנגדות. הוא התחיל לחדור לתוכי ולדפוק אותי
בטירוף על הספה בסלון. כך היינו שעות עד שהוא גמר לתוכי. ישר
אחרי שהוא גמר, הוא התלבש. גם אני התלבשתי. הוא אמר לי שהוא
עייף ומלוכלך לאללה כי הוא אחרי צבא והוא רוצה להתקלח ולישון
והוא יתקשר אלי כבר. רשמתי את המספר שלי על פתק והנחתי אותו על
השולחן בסלון. ביקשתי את המספר שלו גם, למקרה שאני אתגעגע
וארצה לפטפט, אבל הוא אמר שהוא מבטיח להתקשר. אז ויתרתי.
חייכתי לעברו, והוא נשק לי. הוא ליווה אותי לתחנה ונפרד ממני
בחיבוק ובתקווה שיתקשר. נסעתי מחוייכת כל הדרך הביתה, מאמינה
שזהו הבחור שלי ולקוות לראות אותו עוד. לא רציתי עדיין לספר
לאורנה, כי לא ידעתי איך זה יזרום, אז הגעתי הביתה ונשכבתי על
המיטה מתכרבלת ומחייכת לעצמי וכך נרדמתי עם מחשבות עליו.

בבוקר התעוררתי לצלצול טלפון. קמתי מהר לראות בתקווה שזה הוא,
אבל לשווא. "גלי, אנחנו מתכוננות היום? יש מבחן ביום שלישי"
אמר הקול מעבר לקו, זאת הייתה אורנה. אמרתי לה שאני אדבר איתה
יותר מאוחר וניתקתי. ניסיתי להעסיק את עצמי ולא לחשוב עליו,
אבל תמיד איכשהו הגעתי תמיד אליו. הסתכלתי כל שנייה על הטלפון,
הוא לא התקשר. חיכיתי עד 2 בלילה, והוא לא התקשר, גם לא ביום
שלמחרת וגם לא בזה שלאחר מכן, פשוט כלום. בכיתי המון, אבל
קיוויתי שזה לא הוא אלא שאולי הוא איבד את המספר או משהו.
אחרי שבוע בערך כשהלכתי עם אורנה לכיוון תחנות האוטובוסים,
בעוד היא כמו תמיד מדברת על יותם, ראיתי אותו, אותו חיוך כובש,
אותם תווי פנים... רק דבר אחד השתנה בו, הפה שלו, הוא היה דבוק
למישהי אחרת...
ניסיתי להסתיר את דמעותי מפני אורנה.
עכשיו כל מה שנותר לי הוא הסיפור הזה בלב, שאני לא מוכנה לגלות
לאף אחד וזיבולים על יותם- חבר של אורנה כל יום אחרי ביה"ס
בדרך לתחנות האוטובוסים.