הייתי נותנת הכול כדי להחזיר את הזמן ולחוות מחדש רגעים שהיו
איתך, איך הכול התחיל... אני יודעת שאני הייתי מעריכה אותם פי
מיליונים ובטח ובטח שהייתי עושה הכול כדי למנוע את הסוף, הסוף
של האושר שלי, שבמו ידי הרסתי.
כמו איזה דפוקה האמנתי שנועדנו, שאני הבחורה היחידה בעולם
בשבילך, שתאהב... -אז טעיתי, ובגדול.

התרסקתי לאלפי חתיכות, שפעם הרכיבו בחורה תמימה שידעה בדיוק מי
היא ומה היא.

אחרי אותה התרסקות הגיעו גם השכחה והחוסר וודאות, לא ידעתי מי
אני, לא האמנתי שיש בי משהו שאני שווה, שהגיע לי מישהו כמוך,
שהייתי עם מישהו כמוך.

הייתי עסוקה רק בי בי בי, בכעס שלי, בכבוד- שלא שמתי לב שאתה
ממשיך הלאה בלעדיי... וכל כך מהר.


ולמרות ששנינו יודעים שהיא עושה לך יותר טוב, היא יותר מראה לך
שהיא אוהבת, יותר משקיעה ממני, רואה אותך יותר, צוחקת איתך,
מדברת איתך, שוכבת, והיא אוהבת... איך אפשר שלא, אני תוהה
לפעמים אם אתה לא נזכר באיך שהיינו פעם, לפני שהשתנינו,
כשגילינו הכול ביחד. אתה זוכר את המבט העמוק בעיניים, את המגע,
את החיבור החזק והבלתי נפרד הזה, את העוצמות והתשוקות שהתלוו
לכל דבר, את המבוכה, ההתרגשות, הראשוניות, את הדברים הטובים
שהיו לנו? כמה היינו מאושרים, כמה משמעות פתאום קיבלה מילה כה
יומיומית כמו "אהבה".

והכול קרה כל כך מזמן, הרי אפילו שכחת... ובכל זאת אני לא
התגברתי, או השלמתי עם זה שזה נגמר, לא עד הסוף... אפילו
ששרפתי אז בחצר את כל המכתבים שהבאת לי, הכול עדיין נמצא איתי
כאן, בראש.
זה לא מסכים להרפות ולהחלים, והפגיעה היא הרבה יותר חמורה
משחשבתי. אני לא מצליחה לאהוב מישהו אחר, שהוא לא אתה.
כל אחד שאני פוגשת פשוט לא מגיע לקרסוליים שלך, וגם אם יש איזה
מישהו שמוצא חן בעיניי- הוא לא מעוניין בי ,או שאני פשוט עוד
לא מוכנה לאף אחד כרגע וזה כנראה מוקרן החוצה ממני.
אבל במי שכן רצה אותי, שהשקיע ולא וויתר- אני פגעתי... דחיתי
וסירבתי והכאבתי בדיוק כמו שעשית לי, ובהרבה מהמקרים נהניתי
לראות אותם סובלים, זה עשה לי טוב לכבוד, לאגו, לראות ולשמוע
מישהו בוכה עלי. לפעמים הזדהיתי... אחרי הכול אני אלופת העולם
בלבכות, איזה תקופה הייתה לי שעה קבועה, ככה בלילה, שהייתי
פשוט יושבת בחדר ובוכה, בוכה, חושבת ובוכה. ככה הייתי מעבירה
את הזמן.
הייתי מרחמת על עצמי ומתמרמרת, וכל הכעס הזה הרס אותי לגמרי,
שבר אותי, לקח ממני את כל התמימות, את כל מה שעשה אותי-אותי,
כל מה שאנשים אהבו בי, כל מה שאתה.

איזה בזבוז של חודשים, לא כמוך, שאחרי חודשיים שלושה יצאת
מהפיצוץ חזק ומחושל מתמיד עם אהבה חדשה, לאחרת.


פתאום כל מכתבי האהבה, המתנות, המחוות, השירים,הרגעים,
הזיכרונות- פתאום לא היה לשום דבר משמעות.
נמחק, לא יחזור, לא נחזור, לעולם.