הם הולכים רדומים אל יומם האפור
נתקלים ונופלים, ממשיכים לזחול
רודפים אחר קליפות אטומות
ואוחזים חזק ברצועה שמוליכה אותם.
אתם לא מסתכלים בצלילי ההתרחשות,
לא חשים בצבעים
לא טועמים את החום.
אם רק היו נפתחות לנו העיניים,
והיינו עושים את מה שחשוב
וכל רגע היה מתמלא בתכלית ומשמעות
והיינו ערים חיים ונושמים.
הוא בוכה איתנו כל השנים
ואתה מחפש אותו ולא מאמין
ונותרתי חסרת כוח במערכה
אם תבואו נלך - ציפיה עד מתי? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.