כולנו יושבים, אני לבד.
כולנו ביחד, אני אחד.
כולנו, מדברים מתווכחים, נותנים אחד לשני לדבר.
ורק אני עם עצמי לא מסתדר.

שמש ירדה, שמש עלתה.
ההרגשה לא השתנתה, קצת יותר רע.
מתרחץ; אמבטיה. ספוג.
כותב דיאלוג.
הולך לאורולוג, הוא מפנה לפסיכולוג.
הפסיכולוג אומר שלום, ומחווה קידה קלה,
אחרי כמה שניות יושב אצל המזכירה.
הד"ר פסיכולוג טוען: "אין מה לעשות, אתה מת כבר מבפנים לך
לפתולוג".
במשרד הפתולוג דממה חסרת מרגוע, הוא מגיח וישר מתחיל לנגוע.
אז מה אדון, שואל אני, האם צדק הפסיכולוג.
"אל תקשיב לאף אחד," אומר הוא, "אין ממה לדאוג".

שמש ירדה, שמש עלתה.
הכל שטויות במיץ, כל רופא במקצועו, את התוצאה מחמיץ.
אחד שקרן טיפש, שני סתם מטומטם.
כמובן, אדון הפתולוג גרוע מכולם, קישקש קישקש קישקש שאין ממה
לדאוג.
מחר, אין יותר רופאים, אלך לזיאולוג.