מחר בבוקר אני אשתנה.
אני אחליף את החולצה שכבר דהתה לגמרי, מרוב כביסות
ואקונומיקה...
אני אסתפר! אולי אעשה קוצים, ככה, עם ג'ל!
ואני אתגלח, ואגזוז ציפורניים, ואפילו אתקלח פעם נוספת רק כדי
להבטיח שאני אריח טוב.
האם אז תסכימי לקבל אותי?
אני לא אצעק יותר, לא אתעצבן, אפילו לא פעם אחת, כמה פעמים כבר
נשארו לי באמת... אני אהיה עדין!
עדין ואוהב.
אמרת לי שכל מה שאנחנו עושים בחיים זה מתקדמים. שאת לא אוהבת
להישאר מאחור, אלא חייבת ללמוד מדברים. אני מוכן להיות השיעור
שלך.
שתלמדי איך אנשים יכולים להשתנות!
לא טובה לי הבדידות.

אני קם בבוקר ורואה קיר מצד אחד וקיר מצד שני. נכנס לאמבטיה
ויושב שם שעתיים שלמות, כי אין לי בשביל מי או מה לצאת.
אין לי למי להגיד בוקר טוב, או לילה טוב... או אפילו מישהו
לחבק אחרי יום קשה בבית החולים.
אני אוכל לבד ונרדם לבד, בבכי.

עוד כמה חודשים אני כבר לא אהיה פה.
את יודעת את זה, נכון? לי נדמה שאת מנסה לא לחשוב על זה, אבל
זה כל מה שאני חושב עליו.
על זה ועליך.
אני חושב שלא נשאר לי עוד הרבה זמן... מקסימום שנה, את לא
חושבת?
אני כל כך מצטער עליה, את יודעת את זה.
לא רק שזה פגע בך, עכשיו גם אני מצולק, חולה, לתמיד. ולי עדיין
לא מצאו מרפא.
אני רוצה לתת לך את כל האהבה שנשארה אצלי בלב, ונשארה יותר מדי
בשביל כה מעט זמן. תני לי להיות שלך פעם אחרונה לפני שאני רואה
את אלוהים.
זה כל מה שאני מבקש בחיי, לא כסף, לא בריאות, רק אותך.
ואני אוהב אותך, שום דבר לא יכול למחוק את הרגש הסוחף הזה אצלי
עמוק בלב.
כי בסופו של דבר, אני מייחל רק לך.