בוקר. ידעתי זאת לפי האור שהצליח לחדור דרך שמורות עיניי. אני
ערה אבל עוד לא רוצה לפקוח את עיניי, שמא יתפוגג לו יום אתמול
ויסתבר שהיה לא יותר מחלום.
השקט. מה זה השקט הזה? איפה רעש המכוניות מדיזינגוף הסואן מתחת
לחלון?
אולי זה באמת לא חלום? פקחתי חרך קטנטן בעין אחת, רק לבדוק.
זה עדיין אותו חדר ענק ומדהים שבו נרדמתי אתמול בלילה.
טוב, אפשר לפקוח עיניים. התיישבתי במיטה הענקית, מסתכלת סביב.
החדר נראה אפילו יפה יותר באור יום. החלון הגדול משקיף לגינה
מדהימה ובמרכזה בריכה ענקית בצורת לב. טוב, זה נראה טוב יותר
בלילה. כרגע זה נראה קיטש של מיליונרים שחסרים להם מקורות
בזבוז.
רגע, זאת אני! אני היא העשירה שחסרים לה מקורות בזבוז. אני
שתמיד רדפתי אחר מקורות הכנסה מקריים שרק יעמדו בסטנדרטים
האידיאולוגיים שלי. בעצם עכשיו נראה כאילו כל האידיאולוגיות
באו מעולם אחר. כאילו אין להם משמעות ביקום החדש הזה.
תמיד רדפתי אחר האמת שבאומנות, לא לעסוק בדברים שיוזילו את
מעמדי ושמי האמנותי. שלא יותירו רבב ברזומה שיתפרסם כשאהיה
אמנית מפורסמת. מה שבעצם גרם לכך שבקושי גמרתי את החודש. מכרתי
מספר עבודות פה ושם. העברתי חוגים במקומות שהסכימו שאעבוד לפי
השיטות שלי, שלא ממש מקובלות וגם יקרות יותר.
בעצם, שם פגשתי אותה, היא נכנסה לכיתה לפני כחצי שנה כשהיא
לבושה מכנסיים וחולצה שנראה עליהם שהיא השתדלה שייראו פשוטים
ומתאימים לעבודה בחימר. ללא הועיל. הגיהוץ המדויק, הבדים
המונחים על גזרתה במדויק נראו יקרים ואיכותיים. אישה מבוגרת,
יפה, זקופה ומטופחת מאוד. את כל זה ראיתי רק לאחר מכן, ברגע
הראשון ראיתי רק את ההיסוס בעיניה ואת הפקפוק שאכן הגיעה למקום
הנכון.
ניגשתי אליה והזמנתי אותה לשבת לאחד השולחנות הפנויים. הנחתי
על השולחן את גליל החומר הלא מעובד, ישבתי לידה והתחלתי להסביר
לה את צורת העבודה עם החומר. בעוד אני מדברת ידי משחקות
ומעבדות את החומר, היא לקחה חתיכה ממנו והחלה ללוש אותו
בעדינות כמו שמעסים גבו של איש אהוב.
"אל תפחדי, זה לא כואב לו", אמרתי.
זו הייתה ההתחלה. לא יאמן איך האישה העדינה הזו הצליחה להוציא
תחת ידיה העדינות והמטופחות (שכבר בשיעור השני היו גזוזות
ציפורניים) פסלים מלאי עוצמה שאי אפשר להתיק את מבטך מהם.
הפכנו להיות קרובות בדרך שונה, מיוחדת, ללא שיחות נפש, ללא
פרטים מהחיים הפרטיים, ויחד עם זאת בקרבה של חברות ילדות, כאלה
שמקבלות האחת את השנייה ללא כל שפיטה, בידיעה שהפרטים השוליים
של חיי היומיום לא חשובים כלל.
יום אחד היא לא הגיעה. לראשונה בחצי השנה האחרונה. פעמיים
בשבוע היא הייתה מגיעה לשיעורים כפולים, ופתאום, נעלמה.
השולחן שלה זעק בריקנותו, והבנתי פתאום שאין לי אפילו את מספר
הטלפון שלה. במזכירות היה רק מספר סלולארי שההודעה בו אמרה
שהוא מנותק, ללא כתובת.
היעדרה הציק לי במהלך כל השבוע, עד שהגיע הטלפון ממי שהציג
עצמו כעורך דינה והזמין אותי לפגישה במשרדו.
השעות עד לפגישתנו זחלו, לא הצלחתי לנחש מה יקרה שם.
אני בקושי זוכרת את הפגישה, רק קטעי דברים. "החליטה ללמוד
פיסול כשגילתה את המחלה... סרטן סופני... אלמנתו של איש העסקים
המיליונר... ערירית... כל רכושה וכספה... הורישה לך, הורישה
לך, הורישה לך" - לי!
ואז הנסיעה הסוריאליסטית שלי בבגדים מוכתמים בחימר בלימוזינה
הענקית, היכרות עם צוות הבית - "האם תרצי להחזיק את הצוות
הנוכחי או שתביאי את אנשייך?" מצחיקים, איזה אנשיי?
וכל זה אמיתי? למה? למה אני? לא, לא שאני מתלוננת, אבל...
תודה!    

המכתב שלא נשלח לעולם:
"איך אודה לך על ששת החדשים האחרונים?
איך אוכל להסביר לך את המשמעות של הקרבה נטולת המילים שנוצרה
בינינו?
אחרי כל כך הרבה שנים, חיפושים והתלבטויות...
שיהיו לך חיים יפים, ביתי.
אני נהנית מהצליל: ביתי!"