הוא בהה בים ומחה דימעה.
היא ליטפה  פניו אספה  דמעותיו לשפתיה הרכות.
שאלה בקול כואב וחרישי מדוע הדמעות כה מלוחות?
הוא ענה בשתיקה חיבק ונשק על לחייה.
יובל הבינה שאין לו תשובה להפך אפילו הדמעות זולגות בצורת סימן
שאלה.
אז פיתאום רוני לוחש: "יובל  לאן הגלים נעלמים כשהם מגיעים אל
החוף"
יובל מחייכת מן חיוך מתחוכם,"רואה שם את האופק רוני - הם שם
באינסוף".
היא מלבישה על פניו שמחה כמו שרק היא יודעת לעשות.
הוא לובש אותה כנוע ואומר לה: "יובל זה הכל מסכות"
הם הולכים שלובים יד ביד כאילו לא היפרדו לעולם.
הים ידע את כל האוהבים הים ידע גם אותם.
רוני קם באחד הימים והחליט לנסוע ללמוד קצת על עצמו.
רוני שכח מה זה כאן ומה זה פה.
יובל בכתה לקולות מנועים מעופפים היא אמרה לו להתראות לעולם.
רוני לא הבין את שהפסיד עד שכבר היה מאוחר.
יובל התבלבלה והלכה לאותו הים המלוח והכחול.
חיפשה לה תשובה לשאלה  ומצא רק חול וחול.
היא רצתה לגעת שוב באופק ללטף את האינסוף.
עברו ליובל יום ועוד יומיים והיא לא ויתרה היא דרשה מאלוהים
להתמזג עם הנוף.
ביום מן הימים הזמן קצת לא ידוע רוני חזר מלומד יותר קצת יותר
מבוגר.
חיפש את אהובתו בכל אותם מקומות ידועים אך ללא הצלחה.
יובל הייתה אי שם מהולה בטבע התגשמה משאלתה.
ואולי גם אתם תדעו לאהוב כיובל, כי לאהבה כה גדולה לא ניתן
לסרב.
אולי בכלל האופק גם יכול להתאהב.