אני שומע את סדקי האשלייה שלי מתרחבים,
מתפוררים, בין אצבעות רוצות נורא
הכדור העדין שלי מתבקע
ושולח קרניים של אור מסנוור ממציאות.
היא אומרת שאתמול זו לא היתה אוטופיה,
רק מציאות אפשרית, אני לא לגמרי בטוח.
אני רוקם מחדש תקווה קלושה,
וספק מעורפל לתת לה שמץ של ניצוץ קיום.
ההלם חולף על פני,
אני בולע ולאט, נובר בין הרסיסים,
אוחז ביד שמוטה זר פרחים נבול,
נותר לי רק אולי קטן וכלום. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.