הוא גלעד, הוא בוגר, הוא יודע מה הוא רוצה מהחיים שלו, יש לו
מטרות והוא הולך אחריהן, והוא גדול מספיק כדי לנסוע לאמסטרדם
לבד, לעשן ולחזור.
מספיק גדול לגור לבד, היית עוברת איתו לצפון, את אומרת, אבל את
יודעת שאפילו ליומיים לבד לא יתנו לך לנסוע, היית רוצה לחיות
בסרט הזה, של לוליטה, שאת קטנה ומזדיינת, והולכת עם הגבר הגדול
לגור איתו כשאת רק בת 15, להרגיש בוגרת ליום, ללכת בלי חששות,
בלי הורים, בלי דאגות.
לתת לחיים שלך ליפול.
אבל הוא חכם, הוא לא יתן לך להיכנס לסרטים, הוא ינפץ לך אותם
עוד לפני שיכתב התסריט.
הוא שואל אותך אם את באמת, בתוך הראש שלך, מתכוונת למה שאת
אומרת, ואת יודעת שכן, את יודעת שאת מאוהבת בו כבר, ולא בגלל
איך שהוא נראה, ולא בגלל שהוא גדול.
בגלל שבפעם הראשונה בחיים שלך מישהו אומר לך את האמת בפרצוף,
שאת כולך פוזרית, משחקת אותה מטומטמת כדי למשוך צומת לב, והוא
יודע את זה, כולם יודעים.
אבל הוא הבן אדם האמיתי היחיד שפגשת שאומר לך את זה, וזה גורם
לך לאהוב אותו, את האמיתיות שלו, שהוא לא אומר את הדברים בצורה
מזלזלת, הוא אומר אותם ישר מהלב.
אבל את לא יכולה להגיד לו מה שאת חושבת, כי זאת דרך ללא מוצא,
כי זה לא ישנה כלום אם תגידי שכן, ושניכם יודעים את זה.
ובמקום להגיד לו שכן, את מחייכת את החיוך הדבילי שלך ומוציאה
עוד שטות מהפה, כאילו לא הקשבת לכל השיחה שלכם עד עכשיו.
זה מעייף אותו, רק עכשיו הוא רואה כמה את ילדה קטנה באמת, ואת
באמת ילדה קטנה, ואת לא תשחקי אותה בוגרת לידו כדי שיאהב
אותך.
את שונאת לשחק אותה בוגרת, ואת שונאת בנות שמשחקות אותה
בוגרות.
כשאת אומרת את הגיל שלך את צועקת אותו ומתגאה.
אבל בשבילו, היית משחקת אותה לוליטה.