סורגי הכלוב דקים וטמירים וקשים כמו פלדה. אני משקיף מבעדם אל
העולם שבחוץ ואח"כ חוזר למרבצי, לישון. לפני-כן אני מקפיד
לשתות מן המים המיוחדים כי אני חושש ששנתי לא תערב לי. הכלוב
הוא שלי, שלי בלבד והוא מוכר לי ובטוח ובחוץ? כשאני ער אני
מוציא ידיי החוצה כדי לקרוא אלי את החיות והם באים. אני שואל
אותם על העולם שבחוץ והם כולם מלאי מרץ והתלהבות ומספרים לי על
מקומות רחוקים שבחלקם ביקרתי פעם ובחלקם כלל אינני רוצה לבקר.
אני משתעמם מן הסיפורים וחוזר לרבוץ, והם אומרים לי: זאב איתן
שכמוך, שפרוותו מבריקה ובינה בין אוזניו, למה לך להיות בכלוב?
והם מספרים לי על מרחבים עצומים, ועל מפגשים, ועל לילות הירח.
ואני, לפעמים אני באמת יוצא החוצה מבעד לסורגים, ואני מטייל,
ואני מריח את שפע הריחות שבחוץ, ושומע את שפע הקולות, ורואה את
הצבעים, ואז אני חוזר אל הכלוב שלי, אני תמיד חוזר אל הכלוב,
אני לכוד אבל איש לא רואה את השרשרת. וכך אני יושב בכלוב שלי,
שסורגיו דקים וטמירים וקשים כמו פלדה, מכונס בעצמי ומביט,
ואינני רוצה לגלות מה יש שם בעולם, אינני רוצה להריח את
הריחות, או לטעום, אינני חפץ בקולות ובצבעים, וסיפורי המסע
והמרחבים שמספרים לי ידידיי נראים לי מעייפים ומתישים. והם
אומרים לי: אתה זאב גדול כבר, והכלוב עוד מעט וסוגר עליך, ואין
לך מקום בו, ואין לך אוויר, ואני מקשיב ושומע, ושב לשתות מן
המים המיוחדים כדי לישון, לא איכפת לי שהסורגים בכלוב ההולך
ומצטמצם יסגרו עלי, העולם שבחוץ לא מושך אותי, וסיפורי המבקרים
מעייפים אותי, ואני מחכה, אני זאב גדול ומחכה שהסורגים כבר
יחנקו אותי.