אני שומעת עכשיו את השיר שלנו...
כל-כך שנאתי אותו בהתחלה... כמעט כמו ששנאתי אותך בפעם הראשונה
שראיתי אותך...
ואז למדתי להכיר אותו... ואותך.
ועם הזמן אפילו אהבתי אותו רק... בגללך, רק בגלל שהוא
שלנו...
הוא תמיד מזכיר לי את הקשר המיוחד שיש בינינו... את האהבה
הגדולה שאני מרגישה כלפיך... את תחושת הביטחון הזו שהגנה עלי
כי יש לי אותך...
יש הרבה מילים לשיר, כל מילה מלווה את השניה, כל מילה חזקה
מהשניה, וכל המילים יחד גורמות לכל הרגעים הכי יפים שלנו יחד
לרוץ לי בראש במהירות בלתי נשלטת, ולהזכר...
במריבות מצחיקות היו לנו, בשיחות הנפש לתוך הבוקר, החיוך שהיית
גורם לי מהודעה אחת שלך שאתה אוהב אותי ותמיד איתי...
הרגשתי שגם אני אוהבת אותך, ממש!
הרגשתי שהקשר שלנו הוא כמו השמיים- אינסופי...
תמיד היתי שם לצידך כי לא רציתי שתפגע, היית כל כך חשוב לי...
היית המון בשבילי, היית תיבת הסודות שלי, הרגשות שלי...
ה-י-י-ת.

כמו כל שיר, גם השיר הזה הסתיים.
הוא לא היה אינסופי כמו השמיים, הוא אפילו לא היה כמו שחשבתי
שהוא היה. כנראה ראיתי רק את מה שרציתי לראות בך...
תליתי בך כל-כך הרבה ציפיות ותקוות, ואתה הורדת אותן לאט לאט
עד שכבר לא היה מקום נמוך יותר לרדת אליו!
אמרת לי כל-כך הרבה דברים, שעכשיו במבט שני, אני מרגישה כאילו
לא התכונת לאף אחד מהם, סתם זרקת אותם לאויר, ואני, כמו תמימה
- כמה שאני מנסה לא להיות, תפסתי אותם ברצינות...
אכזבת אותי.
גרמת לי לאבד את הביטחון שלי באנשים שאני באמת אוהבת, ושבאמת
אוהבים אותי, שלא כמוך...
אבל אותו אני יכולה לבנות, לאט לאט...
הקשר שלנו פשוט מפורק מכל הכיוונים האפשריים!!! אז לא כדאי לך
אפילו לנסות לבנות את כל מה שהרסת במו ידיך!
חבל...
אבל ההצגה ממשיכה גם אחרי שהמסך כבר ירד...


ועכשיו כמו בנקודת ההתחלה- אני שוב שונאת את השיר שלנו..!
וכעת אני יכולה לומר את זה בביטחון ובגאווה ללא שמץ של ספק:
"ל-א, זה לא יהיה השיר שלנו..."