הדבר העיקרי שבו יולי מתגאה בחבר שלה זה שהוא נורא בוגר, אפילו
שהוא אף פעם לא היה מאוהב. היא אומרת, ומבחינה מסוימת היא די
צודקת, שלהיות מאוהב זה נורא מבגר. היא קראה פעם שב-98 אחוז
מהמקרים יוצאים עם לב שבור וחכמת חיים והיא מאמינה שהיא והחבר
שלה נמצאים באותם 2 אחוז מהמקרים שנשארים מאושרים עד הסוף.
יולי לא מטומטמת. היא מודעת לעובדה שהחבר שלה לא מאוהב בה, אבל
היא מאוהבת בו ולדעתה זה מספיק. וזה לא שהוא לא מחבב אותה או
משהו, הוא דווקא מאוד מחבב אותה, אולי אפילו אוהב, אבל לא
מאוהב. אף פעם לא מאוהב.
בהתחלה הכל היה מושלם. יולי אפילו שכנעה את עצמה שהרבה יותר
טוב ככה, כי אם הוא לא מאוהב בה אין שום סיכוי שהיא תפגע בו.
אבל אז הם נהיו הרבה יותר רציניים בקשר שלהם, ויולי התחילה
להבין עמוק בפנים שזה מאוד מפריע לה, אז היא הדחיקה את זה.
והיא הדחיקה את זה כל כך טוב שזה כמעט נעלם, אבל שום דבר אף
פעם לא נעלם באמת.
החבר של יולי היה פלרטטן. אנשים לא חשבו שהוא כזה בגלל שהוא אף
פעם לא היה מאוהב והוא גם עשה רושם מאוד תמים, אבל הוא מאוד
אהב לפלרטט, והוא היה עושה את זה הרבה מתי שיולי לא הייתה
מסתכלת. אחרי כמה זמן, שזה כבר נהפך להרגל בשבילו, הוא היה
מפלרטט איתן גם שיולי הייתה מסתכלת. היא הייתה מעמידה פנים שלא
אכפת לה, אבל בעצם עמוק בפנים היו מתיישבות אצלה עלוקות של
קנאה ומוצצות לה את הנשמה, עלוקה אחת על כל פלירטוט. סך הכל
אלפי עלוקות.
זה היה מתחיל במין דקירה של כאב עמום בבטן, שהיא רק הייתה
מבחינה בחבר שלה עם מישהי אחרת. אחרי כמה זמן זה התפתח לדמעות
חרישיות ולדיכאון כללי, ובמקרים הגרועים ביותר היא הייתה
מסתגרת לכמה שעות באיזה חדר, חושבת מחשבות התאבדותיות.
לשותף של החבר של יולי היה אקדח. הוא היה חוקי עם רישיון, והוא
היה מחביא אותו בארון הגדול בסלון מתחת לערימה של המגבות.
פעם החבר של יולי הראה לה אותו כי היא הייתה צריכה לישון בדירה
שלו לבד במשך שבוע שהוא נסע לחו"ל ומישהו היה צריך להאכיל את
הכלב. החבר של יולי הראה לה איפה האקדח רק ליתר ביטחון, ומאז
היא הייתה מתעסקת איתו לפעמים. היא הייתה באה לדירה שלו מתי
שהיא הייתה ריקה, מוציאה את האקדח ודורכת אותו. אחר כך היא
הייתה הולכת למראה, מכוונת את האקדח לרקה שלה ועושה פרצופים.
לפעמים היא הייתה מחייכת, לפעמים בוכה, ואף פעם לא היה לה
מספיק אומץ בשביל ללחוץ. היא הייתה מחזירה אותו לארון בתערובת
של אכזבה והקלה מעצמה והייתה מבטיחה לעצמה שבפעם הבאה זה
יקרה.
כשיולי והחבר שלה יחגגו חצי שנה ביחד הם ייצאו לאיזה מקום
ואחרי כמה שעות יחליטו לחזור לדירה שלו. הם ילכו ביחד ברחוב
ופתאום יפגשו כמה חברות שלו, והוא יפלרטט איתן. הוא יחבק אותן
חזק, הוא ינשק אותן בזווית הפה, וכל אותו הזמן יולי תעמוד שמה
בעוד שעמוק בפנים אלפי עלוקות של קנאה ימצצו לה את הנשמה.
הם יחזרו לדירה שלו. הוא ילך להביא לה את המתנה שהוא קנה לה
מהחדר ומתי שהוא יחזור היא תעמוד מולו עם אקדח שלוף, כמו
בסרטים. הוא יהיה קצת בהלם, היא תבכה. היא תרגיש ייאוש,
בדידות, דיכאון. כל הרגשות השליליים יתרכזו אצלה במין מערבולת
של שפל שאין איך לעצור. היא תלחץ על ההדק, סוף סוף תלחץ על
ההדק אחרי כל האימונים. היא תלחץ שוב ושוב. שלושה כדורים יפלחו
את החבר של יולי עמוק בפנים והוא יצנח בשקט על הרצפה. יולי
תפיל את האקדח על הספה ותצרח. אלפי עלוקות של קנאה יתנדפו
מהגוף לתמיד, ברק של טירוף יבריק בעניים והחבר של יולי ימות
בלי שאף פעם היה מאוהב.