מוקדש לעיוורים - המדמיינים שהם רואים

                                       - פרולוג -

קריאה אחרונה, לפני לידה:
מ ו כ ת ב י י.
משוטטת בגוף קטן,
ברחם אמי,
מוזיקת בשר מסקרנת ישותי.
אומנם רוחי נתחמת,
אומנם נפשי סגורה,
אך השלמה עם ייעודי,
קטן ככל שיהיה,
מעניקה שמחה
ונהר של ת ק ו ו ה.

מענה:
כן, נ ש מ ה טהורה,
צניעותך רואה יעוד זה כקטן.
קשיים שאת טועמת כעת בברכה,
עבורם במבוך תשאי קללה.
פוליפוניות בשר מקרינות לך חדווה,
מוזיקה מעשירה אותך בהשראה,
אך אין חדש תחת השמש,
במהרה תיפול עליך השכחה.
תווים, רטטים וצבעים החגים עמוק בפנים,
יתנוונו במבוך להתניות, מילים ומאבקים.
במכונת הבשר תפלי לתרדמה,
שפת הצבעים והצלילים תיהפך דהויה,
עד יבוא עלייך ה ק ו ל, למענו את מבשילה.

                                      - הקדמה -




                                    "לא תרצח"
                                {שמות כ', פס' יג'}



יומני.
החמישה בנובמבר

דמויות אנשים, ידיהן עמוסות בספרים יקרי ערך, ריצדו בעיניי
כשהן חולפות על פניי. בשל הצפיפות במסדרון אפוף העשן הם התנגשו
בכתפיי וזעזעו אותי. כולם נעו מולי, בורחים מהתופת, ובשניה אחת
דומה היה כי נעלמו.
רצתי במסדרון ועיניי צרבו וחנק מחץ את גרוני. מעולם לא חשתי
בהלה בעוצמות שכאלה, וצעקתי, אבא, אבא! ופרט לשאון פצפוצי העץ
הנשרף בכל עבר לא שמעתי דבר, וצעקתי חזק יותר שוב ושוב אך
לשווא. קיר אש חסם את דרכי לפני שהגעתי לחדרו וידעתי שלא ייתכן
שיש חיים מאחוריו, וזעקתי לתוך הלהט שוב, אבאאאא! וקיר האש נע
לעברי, והשתלט על המסדרון, ומשתעלת ללא הרף הסתובבתי וברחתי
ממנו, וידעתי שעוד מעט אגיע למדרגות היציאה מהמאכלת, ונשימתי
נעצרה כשראיתי כי המדרגות נחסמו גם הן באש, וידעתי שנותרו לי
שניות ספורות ועוד מעט לא יוותר ממני דבר, והנחתי ידיי על
קירות העץ של המסדרון ומיד הסרתי אותן, כי הם היו רותחים,
והבטתי לאחור, וכבר יכולתי לראות שוב את קיר האש שועט לעברי,
וזיעה נטפה לי מהפנים, וכמות האדרנלין שהיתה בדמי הממה אותי
ותחושות מוזרות התחילו לעלות בי. הכרתי מסדרון זה כמו את כף
היד שלי, וידעתי שאין יציאה פרט למעבר דרך האש עצמה. ובעודי
אובדת עצות סגרה עלי האש עוד יותר, והחום להט ככבשן, וכבר לא
ראיתי דבר, ובקושי יכולתי לנשום. קורבן! קורבן! המילה קורבן
עברה בראשי שוב ושוב. אני הקורבן היום, אני ואבי.
אולי את השניות האלה אני מסמנת כמרכז כל חיי, ובכלל, אינני
יודעת האם להאמין כי חיה אני, ורבות אני תוהה האם יתכן כי מתי
באותה דקה, ומפחדת להתנתק מהחיים, מדמיינת אני את המשכם. לאחר
שמאכלת האש טרפה אותנו, החיים הם מעין תמונה מטושטשת ואפרורית.


בבדידות קשה מנשוא הלכתי ברחובות ירושלים הסוערים. מאז
שהתנתקתי מהעיר לא דמיינתי בדמיונותיי הפרועים ביותר
שההתרחשויות יהיו חמורות כל כך כשאשוב.
חייתי בתחושת אהבה לבתי האבן במשך כל שנות חיי - אהבה לשכינת
האלוהים המורגשת בכל הסמטאות הצרות, ולארוחות הקפדניות
בטקסיותן בבית אבי, ואהבה לכוח האחדות, ולמטרות שאלוהים שם
לפנינו, שנתנו משמעות לחיי כל מי שסבב אותי. חקירת המטרות האלו
והלימוד בדברי הקודש החריפו את מוחי והעלו את סף רגשותיי
לדרגות מהממות של אמונה, והאמונה הזו הגדילה את אהבתי לחיים.
וכשנכנסתי בסוד, האהבה התפוררה בי לאט לאט, והאמונה האפירה,
ולא היה בי עוד כוח להמשיך בדבר מחיי הקודמים.
וברחתי.
ועכשיו כשחזרתי, ירושלים הראתה את הצד המקולל שלה. האדמה תאבת
דם ואינה מפסיקה לשתותו לרוויה, וכוחותיה המיסטיים של העיר
מתנקזים מכל רחבי העולם הישר לליבה, וגורמים לכאב חד בבטני,
ולא נראה כל מעצור להתרחשויות המפחידות שחלפו מול עיני. כשקול
הסירנות נשמע מכל עבר נפלתי, וניסיתי לקום, נאבקת להחזיר את
כוחותיי לעוד זמן מה בלבד, ורק כדי לקיים את מחויבותי להגיע
לבית ילדותי ולבשר את הבשורה.
את שהתרחש חשתי עוד לפני שראיתי את האש עוטפת אותי ומכסה אותו
ברשעות, והייתי חייבת לתפוס את גופה של אמי, כי ידעתי שאסור
שתשמע את הבשורה ממישהו אחר כשהיא לבדה. אך ייאושי לא נתן לי
את הכוח, והאדמה הקרירה עטפה אותי ללא רחמים. זהו סוף העולם!
ודרך הדמעות ראיתי מספר דמויות אנשים לבושים בשחור, חולפים
מולי ומאיטים את קצב הליכתם, וטמנתי את ראשי בין ידיי
המפויחות. איפה זה ייגמר! זעקתי בלבי, ומליחות הדמעות חדרה
לפי, וכשעיני לקחו הפסקה כדי להתמלא מחדש בדמעות טריות, ניצלתי
את ההזדמנות - קמתי, משפשפת את פני המושחרות, ורצתי בכל כוחי.

פתחתי את הדלת ופסעתי בזהירות לתוך מסדרון הכניסה, ושפופרת
הטלפון, שעמד על הדרגש העתיק, היתה על הרצפה, ומעבר לקול
הצפצוף הצורמני שבקע מהשפופרת שמעתי את גניחותיה של אמי מחדר
השינה הסמוך, ורצתי אליה כשרעל הדמעות מתחיל לחנוק אותי שוב,
והיא זחלה על השטיח הפרסי בן שבעים השנה לעבר המיטה שלהם
ובדיוק הגיעה אליה, והיא תפסה בשמיכה, וטיפסה-ספק-זחלה מעליה
עד שהשתרעה חסרת אונים על המיטה גונחת, אוי אוי, אלוהים, אוי
אוי...
איחרתי את המועד. היא כבר ידעה. רגלי משכו אותי לעברה, ותפסתי
אותה בעדינות, והיא חיבקה אותי, לוחשת תוך כדי בכי, זה לא יכול
להיות, בתי, תגידי לי... הרגשתי את גופה הרועד ואת ריאותיה
המשתנקות, בתי, אוי בתי, תגידי לי כבר שאין זה נכון... זה לא
יכול להיות נכון... ואז שמעתי צעדים בהולים מגיחים מאחורי,
והוצאתי בחשש את ראשי שהיה טמון בצווארה, ושוב הראייה שלי
טושטשה מהדמעות, וכשראיתי צלליות ניקיתי את עיניי, ושלושה
אנשים שלא זיהיתי עמדו בפתח, מתבוננים בנו, ומיד לאחר שביקשתי
הם הסתובבו ויצאו מהחדר, וסגרו את הדלת מאחוריהם, והאחרון אמר
שהם ימתינו בחוץ. אמא, אני אתך, אמא... אמרתי לאוזנה, ואגרתי
עוד כוח, ואמרתי שוב, אני אתך, אני אתך... והייאוש חדר אלי,
והרגשתי שאני בובה התלויה על חוטים, אשר מישהו מושך מעלי כאוות
נפשו; הגורל הופיע ללא רחמים, ואין אפשרות לעצור את הכאב העמוק
שהולך ומתפשט, ואני מנסה להבין איפה הכל התחיל, ואיפה נקודת
הזמן שבה, אם הדברים היו נעשים אחרת, לא היינו מגיעים למה
שהתרחש היום; ולמה שידוע לי עכשיו, שיתרחש בעתיד.

שמונה שנים לפני כן


ברמת אביב, מול הכניסה לבניין בעל חזות מכובדת אך צנועה, עמד
זקוף אבי אלישע. חיוכו אמר כי אינו מתרגש מהקטטה ההמונית
סביבו; אדרבא, הוא שמח. תריסר לבושי שחורים החליפו דחיפות עם
מספר עוברי אורח שהביעו התנגדות למעשיהם. מספר צלמי טלוויזיה
ועיתונות, שקיבלו מראש הודעה על האירוע, כיוונו מצלמותיהם
בתאווה לעברם.
בבניין - בין אנשים מפשוטי העם - התגורר, בצנעה הידועה לו, ראש
ממשלת ישראל. אך צנעתו לא עמדה לו מול כוחות השחור.
אבי, לבוש בחליפה יוקרתית, סיים להקריא מתוך ספר אשר תוכנו
לחשים וקללות קבליים. הוא סגר בידו השמאלית את הספר, שהיה פתוח
על קללת העשייה של המלאך בעל לשונות האש, המכונה "פולסא
דנורא". חיוך השלמת משימתו ניגר על פניו, הוא ביצע את הוראותיו
בהצלחה. היה לו ברור כי הדרמה במאבק בין אנשיו לחילונים, תביא
לחשיפה תקשורתית ראויה. לפתע פניו הרצינו. הוא הפנה גבו אל
הבניין ופסע החוצה ממעגל המריבה כשאנשיו מגוננים עליו מפגיעה.
מכונית אולדסמוביל רחבה נעמדה חיש לידו. אחד מאנשיו פתח בפניו
את הדלת האחורית ואבי התיישב, כשהוא משחזר בראשו את קללת המוות
שהטיל על ראש הממשלה, תוהה האם דייק בה די הצורך; הוא לא ידע
שלא היה ביכולתו לעשות שימוש ממשי בקללה זו בכוחותיו בלבד;
והוא לא ידע שכל מטרת שליחותו היתה להטיל מורא באמצעות נבואה
קבלית דרך התקשורת. הדלת נסגרה והמכונית החלה להתרחק באיטיות
מהאנדרלמוסיה, כאשר כמה ניידות משטרה, שהגיעו לפזר את הקטטה,
חולפות על פניה.

היא נכנסה לחדר הילדים אחוזת אימה, קופצת מעל המיטה ומתחבאת
מתחתיה מעברה השני; מרפקיה נשענו על השטיח הצבעוני שכיסה מקיר
לקיר את כל החדר. יופייה, כבר בגיל נעוריה, למרות אפה הנשרי
והמחודד, יכול היה להשאיר חותם בלבו של כל גבר; עצמות לחייה
בלטו בשלמות, שיער שאטני חלק נזל מסביב לפנים מדהימות ונעצר
בחן מתחת לכתפיה. מי שהיה מתבונן יותר מכמה שניות בעיניה היה
מתחיל לחוש את דופק ליבו ההולם בו; עיניה היו סגולות עמוקות,
ללא תוספת של עדשות מגע, ובבותיה אפרוריות כסופות. גופה כבר
היה בשל, והתנוסס לגובה של מטר ושבעים וחמישה סנטימטרים. פניה
עטו עצב, ייאוש ופחד.
אחריה עקב, בהליכה איטית, גבר גבוה ומגושם בעל ארשת פנים
מאיימת, לבוש גופייה לבנה מוכתמת, שמתוך צווארונה פרצו שערות
חזהו. הוא הקיף את המיטה ומיה נצמדה לקיר, רועדת, בעודו שולף
את החגורה ממכנסיו. "לא!" היא אמרה חלושות, קולה רועד, "בבקשה
לא..."
"קאט!" צווח הבמאי.
מיה הרימה ראשה מעל גובה המיטה והביטה חטופות בבמאי לפני שקמה
לגמרי, וניערה את חצאיתה מהקימוט ששרר בה. הוריה, שעמדו
מאחוריו, לא היו יכולים שלא לחייך כששמעו את הבמאי אומר בשקט
לאחד הצלמים, "אפשר להפסיק את האודישן, אני חושב שמצאנו את
השחקנית שלנו." הצלם שאל אותו בת כמה היא, והבמאי ענה: "בת
ארבע-עשרה, אם אני לא טועה."

צבע קרני השמש בהק בגוונים לוהטים בשעה זו.
מדירת הסטודיו, אשר קירותיה החיצוניים מעוטרים בגרפיטי, יצאה
מיה בדילוגים קטנים ותמימים של שמחה. החצאית השחורה שחפצה לנוח
על ברכיה התרוממה כל פעם שקיפצה, חושפת את ירכיה הבתוליים.
אחריה עקבו הוריה, מחויכים גם הם. דבורה היתה נמוכה מאוד, רזה,
תווי פניה עדינים ושיער ערמוני מתולתל ירד עד כתפיה. ברק היה
נמוך אף הוא, שיערו שחור ועיניו, כחולות וגדולות, מצמצו בקצב
מהיר במיוחד מאחורי משקפי ראיה חומות-מלבניות. דבורה, שחוש
האסתטיקה שלה פעם בחוזקה, הביטה על הכניסה המרושלת, עטורת
הגרפיטי. היא לקחה לעצמה כמה רגעים כדי להבין מה ניסו להביע
הציירים. אנדרלמוסיה של צבעים עזים, אדומים וסגולים, יצרו
כוכבים עלובים ופיות מרחפות ללא בגדים על גופן. היא לחשה לברק,
"אני לא מאמינה שאת הבנות היפות שאנחנו רואים בטלוויזיה בוחרים
במקום שכזה, זאת פשוט בושה."
אך ברק היה שקוע באושרה של בתו ולא ממש שמע את דבריה. הוא
המשיך לצעוד במרץ אחרי מיה, מהופנט לצעדיה הקלילים. כשדבורה
הבינה שהוא לא מתכוון להתייחס אליה, היא דחפה אותו בשובבות.
ברק מיהר לסדר את משקפי הראייה שהזדעזעו והחזיר לדבורה מבט מלא
חיבה, מניח יד על כתפה בחום. לא היתה תחושה שדבורה אהבה יותר
מהתחושה שחשה כשברק שטף אותה בכחול שבעיניו, והיא הביטה בו
בעונג. לפתע הוא השגיח שכשדבורה דחפה אותו, השתחרר הפקק של העט
הנובע שהיה בכיס חולצתו. אבל זה היה כבר מאוחר מדי - למרות
שהוא הוציא במהרה את העט מהכיס, הדיו השחור המשיך להתפשט על
החולצה הלבנה, כמו אש בשדה חיטה יבשה.
"אוי, אני מצטערת," אמרה דבורה.
"לא, לא, שום דבר לא קרה," ברק מיהר לומר, תוך שהוא סוגר את
הז'קט האפור, הדקיק, שלבש מעל החולצה, "את רואה, שום דבר, לא
רואים כלום."
הם חייכו זה לזו שוב. חייהם ביחד היו שלמים והרמוניים מאז
ומתמיד. הוא התקרב לגיל ארבעים וחמש והיה מבוגר מדבורה בעשר
שנים בדיוק. שניהם עסקו בהוראה, היא בחינוך מיוחד וברק היה
דוקטור למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב.
מיה הסתובבה אליהם בזריזות נערית וחזרה על עקבותיה, נצמדת
לחיקו של אביה, דוחפת את הליכתם השקולה קדימה, יותר מהר ויותר
מהר, משועשעת ממאמציהם לעמוד בקצב. הרצפות הקרובות לקצה המדרכה
היו בהירות, אולם אלו שהיו קרובות לגדר המטפסת היו כהות
ודביקות, בגלל המיץ שנסחט מהעלים הנושרים שהעוברים ושבים היו
רומסים ברגליהם. לכן דבורה התאמצה במיוחד לכוון את העניינים כך
שיוכלו ללכת ממש צמוד לכביש.
"את שחקנית מלידה, הייתי צריך לראות במו עיניי, את פשוט
שחקנית..." אמר ברק והפנה לעברה את מבטו האבהי שכל כך אהבה,
ולחייה של מיה קיבלו את הגוון של החולצה האדומה שלה. כשאמה
החליטה להתגרות בה - "מזל של מתחילים, הייתי אומרת" - מיה
התגלגלה מצחוק מרוב התרגשות. ברק שמר, כרגיל, על הרצינות
הראויה בה נאמרו דבריו. "לא, אני רציני, גם אם הבמאי לא היה
בוחר בך, זה לא היה משנה. ההבעות שלך ממש נתנו לי הרגשה כאילו
אני רואה מישהי שאני לא מכיר מולי. את פשוט משנה את עצמך
בטבעיות גמורה."
מיה הביטה בו באהבה. "תודה פאפה."
הם המשיכו לפסוע ברחוב, שאפילו שעצים מספר היו פזורים בו,
ואפילו הגדר המטפסת, האפרוריות שלטה בו. הם ריחפו בענן ההצלחה
המלבב, שוחחו וצחקו, תכננו את סוג הגלידה שיבחרו בעוד דקות
מספר כשיגיעו לדוכן בפינת הרחוב.
בכביש לא עברו כמעט מכוניות, היתה זו שעת בוקר מוקדמת.
האולדסמוביל הרחבה התקרבה מולם, משייטת באיטיות מוגזמת ומעוררת
תשומת לב. מיה הביטה באורח מוזר במכונית והאטה את צעדיה. עורו
החיוור של אבי בלט מתוך המכונית, שלקה שחורה כיסתה את הפח שלה
וגם הציפוי של הכיסאות בה היו כהים למדי. אביה שלח בה מבט חטוף
וניסה לדחפה קדימה בעדינות, אך כשמיה ראתה את אבי בוהה מעבר
לחלון האחורי החוצה, קפאה במקומה. עיניה הצטמצמו, ארשת כבדה
החליפה את השובבות, וריסיה הסתירו חלק גדול מאישוניה הסגולים;
רק בבותיה האפורות, מלאות תוגה, נצצו בקרני השמש. ברק ודבורה,
שהמשיכו לצעוד, מותירים אותה מאחור, נעצרו לאחר כמה צעדים,
לוטשים במיה עיניים תמהות. אבי הביט עליה ארוכות וסובב מבטו
אחריה כשמכוניתו חלפה על פניה. הוא לא יכול היה להתכחש
ליופייה. השיח המטפס והטרי, שהתהדר בפרחים סגלגלים, עמד כרקע
מאחוריה והבליט את דקיקותה ואת גובהה.
הוא הביט עליה עוד, בעורה הבהיר, והיא היתה מסתורית בשבילו;
היא הביטה עליו, בעיניו השחורות, והוא היה עבורה אפל.
תחושתה היתה בלתי מובנת. מיה הסתובבה והביטה עוד, עד
שהאולדסמוביל נעלמה בפינת הרחוב. לרגע היה נדמה לה שהזמן נעצר
כשמבטם היה נעוץ זה בזו, וחלחלה הופיעה והשתלטה על ביטנה.
באופן מוזר, ראייתה התחדדה ברגעים אלה. כל צבע שזז מולה בלט
בעיניה, הכל נראה יותר חי, אך יותר מהכול היא ראתה את עיניו
הכהות חודרות אותה עמוק.
בהגיעם לדוכן הגלידות, מיה לא רצתה דבר. ברק הצביע על הגלידה
הכתומה שהכילה הרבה משמש ועל הצהבהבה שמיה כל כך אהבה, שרק
מלהתבונן בה הרגישה חמיצות בפיה, אבל היא רק הביטה באביה ואמרה
בשקט, "אני רוצה להגיע הביתה."
ברק ודבורה הביטו בה משתוממים, אינם מצליחים לפענחה. היא נעשתה
נטולת חיים; עייפות ועצבות קשה מנשוא השתלטו עליה לפתע. היא לא
היתה מסוגלת להסביר לעצמה את פשר השינוי, את הדיכאון שאפף
אותה, ולכן ויתרה על הניסיון להבין.
היא פשוט רצתה לשכב ולישון.

בזמן שמיה ישנה שנת חלומות, אותם לא זכרה כשהתעוררה - וייתכן
כי בזמן זה של התבגרותה טוב שכך - בתוך מלון בניו יורק,
שאיכותו אינה גבוהה ואינה נמוכה, מול דלת, בין עשרות דלתות
אחרות במסדרון הארוך, עליה רשום 105 באותיות כסף, עמדו הצמד
טום וג'ורי.
היה נדמה כי לבושים הם בתלבושת אחידה. מכנסיים שחורים מבד,
מגוהצים למשעי, וחולצת טי לבנה, עליה מונח ז'קט עור אופנתי
בצבע חום. שיערם כהה, משומן ומתוח בקפידה לאחור, כאשר שערו של
ג'ורי מכוסה בכובע גרב כהה.
טום, כבן ארבעים, שמנמן במקצת, פניו עגולות וצלקת ארוכה נמתחת
מעינו הימנית, עוברת בין שפתותיו ונגמרת רק בגרוגרת צווארו,
אמר, " א... א... א... תה בט... ט... ח,  ג'ורי..." ביחד עם
הצלקת הוא קיבל גם את כובד דיבורו.
ג'ורי, בן כעשרים וחמש, נמוך קומה, תווי פניו בולטים אך לא
גסים, עיניו כחולות-בוהקות, שפתיו קטנות, כמעט נעלמות בתוך פיו
ומבנה גופו שרירי מאוד, הביט בטום ואחר בפתק שבכף ידו. "זאת
הדלת, טום!" אמר כשהוא דוחף את הפתק, מקופל ברישול, לכיס
מכנסיו האחורי.
שניהם שלפו אקדחים והרכיבו להם בדממה משתיקי קול. הביטו זה
בעיני זה והנהנו בראשם. הישירו מבטם אל הדלת בדומיה, שהופרה
בהד צעדים מעבר המסדרון. נשקם הוחבא בחטף מתחת לז'קט כאשר
במסדרון הניצב להם עברה אישה מבוגרת במדי מנקה, ששלחה בהם מבט
חשדני. היא נעצרה לרגע, ואז בתנועת ביטול בידה המשיכה ללכת
בחוסר עניין ונעלמה מעיניהם.
לאחר כמה שניות שלף ג'ורי שוב, סימן לטום בראשו לעבר הדלת
ונעמד מאחוריו. כשטום שלף, הוא לקח תנופה מספקת ובעט בדלת
בחוזקה תוך כדי התקדמות. לפני שהדלת - מהעוצמה הרבה - חזרה
ונתקעה בפניו של טום, הספיק ג'ורי לראות את צ'ארלי שוכב עירום
במרכז המיטה הזוגית פזורת המצעים, סיגריה בוערת בפיו, כשהבעת
הפתעה על פניו. ג'ורי הביט בחוסר שביעות רצון בטום, שנצמד בגבו
אל קיר המסדרון מול הדלת, אוחז בפניו בכאב. ואז, מבלי לאבד
שניה נוספת, ג'ורי לחץ על ידית הדלת ופתח אותה כראוי.
צ'ארלי בינתיים הספיק להתכופף אל מכנסיו, שלף את נשקו וכיוונו
לעבר ג'ורי, אך לא מספיק מהר. ג'ורי קטל את צ'ארלי בארבע
יריות. טום התאושש בינתיים והגיח מאחוריו, מובך על ממגושמותו
שגרמה להחמצת הקרב, וכששמע אישה צווחת מהמקלחת, מיד שם פעמיו
לשם, להחזיר לעצמו מעט מהכבוד האבוד.
ג'ורי התמקד במטרתו, לא שם ליבו לענייניו של טום. כשפסע לעבר
המיטה, נשמע קול זכוכיות המקלחת המתנפצות, ואחר- דממה! הצעקות
ההיסטריות פסקו. ג'ורי שלף מתחת למיטה מזוודה שחורה, נעולה
במנעול מקודד במספרים. הוא טפח בהנאה על גופתו של צ'ארלי. "אוי
צ'ארלי המסכן, הבגידה בנו אף פעם לא משתלמת, אף פעם לא
משתלמת..."
את הפסקת הצעקות של האישה החליפו גניחותיו המפוחדות והמוזרות
של טום. הוא הגיח מהמקלחת, פניו חרדות. "ג'... ג'... ג'...
ג'..."
ג'ורי הביט עליו. "תתעשת טום, מה קרה? דבר!"
טום תפס בידו של ג'ורי כתינוק ומשך אותו לעבר האמבטיה. כשג'ורי
ראה את האיטלקייה המתבוססת בדמה, עירומה באמבטיה, הוא החל
לחזור על אותה מילה שוב ושוב, נשען בגבו כדי לא ליפול על מפתן
הדלת, "פאק, פאק, פאק, פאק, פאק..." מתוך ייאוש אחז בגופתה
והצמיד שפתיו לשפתיה, נושף ונושף שוב ושוב. נעצר לרגע לעסות את
ליבה ושוב ניסה להנשים אותה ללא טעם. לאחר מכן ניסה למצוא דופק
בצווארה; טום הביט בו מלמעלה בציפייה מטופשת. כשהבין
שניסיונותיו חסרי טעם, החל ג'ורי להכות בידיו בקירות האמבטיה,
אחוז טירוף, פורק את זעמו. כשסערת הרגשות עזבה אותו, חזרה אליו
חשיבתו הפרקטית. הוא עבר את מפתן דלת האמבטיה, מותיר את האבוד
מאחוריו. ניגש לדלת הכניסה, הביט החוצה ימינה ושמאלה במסדרון
וכשהיה בטוח שאין איש סגר את הדלת, הלך מהורהר, נשכב ליד גופתו
של צ'ארלי והניח ראשו על הכר.
טום התיישב מבויש על כורסה, ראשו שמוט. "מ... מ... מה נ...
נעשה?"
ג'ורי שלח בו מבט כועס, "אם היית חושב לפני שאתה יורה, לא
היינו צריכים לחשוב מה לעשות! אתה הרגת אותנו, אתה מבין את
זה?! אתה הרגת אותנו!"
טום התכווץ בתוך הכורסה, "מ... מא... מאיפה א... א... א...
א... א... אני צריך ל... לדעת שקרי... קרי... קריסטין מז...
מז..."
ג'ורי קטע אותו, "מזדיינת עם צ'ארלי..." טום הנהן בראשו וג'ורי
התבונן בתקרה הצבועה בצבע תפוז. "צריך לחשוב טומי, צריך לחשוב
טוב!".   "נ... נ... נ... נ... נגיד לו שזו הי... הי... היתה
ת... ת... ת... ת... ת... או... תאונה..."
"אתה פאקינג צוחק עלי?" ג'ורי קטע אותו, "אתה פאקינג צוחק
עלי?" חזר שוב.
טום קם ממקומו. "אני י... י... יריתי בה... בה... בה... אני
הו... הו... הו... הו... הולך לפ... פ..."
ג'ורי איבד את סבלנותו הידועה ותפס את טום בחולצתו. "אתה לא
הולך לשום מקום, פרנקי יהרוג אותך במקום ואחרי זה אותי, רק
בגלל שהייתי אתך. מה אתה חושב, שהוא יבין שזאת היתה טעות? אכפת
לו בכלל?!"
"א... א... א... ב... אבל, א... או... אולי..."
"אין שום אולי! אנחנו לא בסרט של טרנטינו! ראש המאפיה לא מוותר
אף פעם! בטח שלא במקרה כזה! אם לא נעלים את הגופה, אין לנו איך
לצאת מזה בחיים. אנחנו מתים. מתים!"
עיניו של טום נפערו; מה שמוחו עיכל היה מפחיד, ההכחשה הקטנה
שלו נגמרה. אם ג'ורי לא יציל את המצב הם הולכים לטבול ברצפת
בטון, לבדוק את קרקעית האוקיינוס, או שיהוו סעודה לעדר
האמסטפים של פרנקי.
"טום, בוא נחשוב, אם לא נפעל נכון... אתה מבין..."
טום הנהן בראשו והביט על ג'ורי שמעולם לא איבד את קור רוחו,
ואילו עכשיו הוא התהלך הלוך וחזור בחדר שריח הדם התחיל לעלות
ולהחריף בו מרגע לרגע. "צ... צ... צרי...ךך ל... להוצי... ציא
א... את..."
ג'ורי הלך לעבר החלונות וקטע את טום, "ברור שצריך להוציא אותה,
אבל איך נעשה את זה? איך לעזאזל?!" הוא הביט מעבר לחלון וראה
מתחתיו מדרגות חירום. "אנחנו נצא מזה!" הוא הסתובב לעבר טום
וחייך חיוך רחב במיוחד. טום חייך בחזרה, צלקתו נעה עם שפתיו
מעלה, יוצרת צורת נחש בפניו. אבל דלת הכניסה, שנפתחה מולם
בקלילות, מחקה את החיוך מפניהם. עיניו של ג'ורי נפערו, אף אחד
לא נראה מגיח מבעדה. הוא שלף ומיד אחריו שלף גם טום, שהזדקף
מישיבתו.
הם עמדו קפואים עוד דקה ארוכה. לפתע חלף שוטר שחור על פני הדלת
ונעלם אחרי שהספיק לירות לעברם פעמיים. החלון שלידו עמד ג'ורי
התנפץ לרסיסים. טום וג'ורי החלו לירות ולבזבז חינם את הכדורים
המעטים שהיו להם; הם לא צפו את כמות האש שעמדה בכל שניה לפרוץ
מולם. שניות מעטות לאחר שפסקו מהירי, ארבע ידיים השתרבבו לעברם
אוחזות באקדחים. השוטרים שרצו לחזור לרעיותיהם וילדיהם בחיים,
הסתתרו מסביב לדלת, יורים מטר בלתי פוסק ועיוור לגמרי שהוריד
לקרקע את טום, אוחז בבטנו המדממת. ג'ורי מיהר להתכסות בגופתו
של צ'ארלי, חש את רעידות הגופה מהכדורים הננעצים בה.
היריות פסקו. ג'ורי, בגדיו ספוגים בדם של צ'ארלי, מיהר לזחול
מתחת למיטה, מנסה להשקיט את נשימותיו המהירות, רגע לפני שהשוטר
השחור הציץ בחטף לתוך החדר ושוב הסתיר פניו. "שניהם למטה, אחד
שוכב על המיטה והשני מרוח על הרצפה," אמר השוטר לחבריו.
בקשר נשמע קול אישה, "התגבורת בדרך, מוריס ושון עולים במעלית
וצוות 41 בנסיעה אליכם."
המנקה הציצה מקצה המסדרון לעבר השוטרים בסקרנות, ואחד מהם סימן
לה בעיניים כועסות ללכת ומיד פנה לחבריו. "טוב, כמעט סיימנו,
בואו ניכנס לבדוק." כולם הנהנו בראשם ופרצו לחדר, מכוונים נשקם
על המטרות הגלויות לעיניהם. אחד בעט בגופו המרוטש של צ'ארלי,
שהתגלגל כמו שק תפוחי אדמה, ואילו השלושה האחרים נעמדו מעל טום
שגנח והשתנק, "אח... אחח... אוי..." הנשק עדיין בידו.
הם צעקו, אצבעותיהם עצבניות על הדק נישקם, "תפיל את האקדח,
תפיל את האקדח!"
ג'ורי ניצל את הריכוז העמוק שהם היפנו לטום ופרץ בתרועת מלחמה
איומה מתחת למיטה. השוטרים שציפו רק לשני עמלקים בחדר, הופתעו
בפעם האחרונה בחייהם. רק אחד מהם הצליח לירות בחזרה לעברו לפני
שנפל מנוקב בלבו, אך גם זאת ללא הואיל, ג'ורי נשאר בריא ושלם
כשארבעתם שרועים מנוקבים על השטיח. הוא לא איבד זמן. ג'ורי רץ
לעבר החלון, בידו המזוודה שתכולתה אולי הסיכוי היחידי שלו
לשרוד, אם בכלל יצליח לברוח מהשוטרים. כמעט שחמק החוצה אבל
קולו של טום עצר אותו. "ג'... ג'... ג'ורי..." טום התאמץ
להתרומם אחוז כאבי תופת.
ג'ורי ניגש אליו, עזר לו לצאת מהחלון השבור וזינק בעקבותיו
בזריזות חתולית כשמטח של אש נשמע מאחוריו. כדור שרק סמוך
לאוזנו. הוא מיהר להסתתר מפני אקדחיהם הזועמים של השוטרים
מוריס ושון שפרצו לחדר. ג'ורי ניצמד בגבו לקיר בין שני
החלונות, עיניו הכחולות בוהקות ושפתיו מכווצות מתמיד. טום שרוע
היה על משטח ברזל חלוד שהפריד בין מדרגות החירום העליונות
והתחתונות. ארבע קומות היה עליהם לרדת כדי להימלט לרחוב
האפרורי, בו עברו מכוניות מעטות; אם רק היו יכולים להשתחרר
לכמה רגעים מהשוטרים שרבצו עליהם בגלים הולכים וחוזרים.
קול סירנות הלך והתקרב, מה שעשה את ג'ורי מתוח יותר ויותר. טום
ניסה להתרומם אך ג'ורי הצמיד אותו ברגלו חזרה למשטח. מוריס
ושון שראו את גופות חבריהם, התחילו להתקרב בזהירות ממקומם
הבטוח במסדרון לתוך החדר ולעבר החלונות. ג'ורי החליף למחסנית
הרזרבית שלו ופשט את מעילו, נצמד מתנשם בריכוז מתגבר לקיר,
גופו רוטט מלחץ. המהלך הבא עמד בפתח.
השוטרים עמדו באמצע החדר דרוכים, מתלבטים אם לגשת לחלון. מוריס
כיוון אל החלון השבור ושון אל החלון השלם, לפתע ראו את המעיל
עף וחולף לנגד עיניהם מבעד לחלון השבור. שניהם ירו לעברו;
ההטעיה עבדה. בסיבוב מקצועי נעמד מולם "מלאך המוות" ג'ורי מבעד
לחלון השלם, שהתנפץ מיד כשעברו בו הכדורים. הוא הפיל לאדמה גם
את צמד השוטרים הנועז הזה.
אישה בפורד כחולה בלמה בחריקת צמיגים כשג'ורי נעמד מולה באמצע
הכביש; ביד אחת תמך בכתפיו של טום והחזיק את המזוודה, ובידו
השניה היה נשקו מכוון אליה. בגדיו המוכתמים בדם לא תרמו גם הם
לאווירה הכללית; האישה יצאה מהאוטו בצווחות וברחה כל עוד כוחה
בה.
ג'ורי הכניס את טום לפורד, וכשהניידות פרצו מהרחוב השני, הוא
התיישב מול ההגה, שינה כיוון תוך סיבוב פרסה פרוע ונס על נפשו.
הוא דרך בכל כוחו על דוושת הגז, המנוע נהם מתחתיו. שלוש ניידות
דלקו אחריו ופתאום הגיחה מול כיוון נסיעתו עוד ניידת. מרדפים
מסוג זה עבר לא פעם, אך כאן הלחץ היה גדול, ג'ורי ידע שהם לא
ירפו; הוא "רוצח שוטרים" ועוד מעט ילווה את המרדף גם מסוק. זה
היה עסק ביש. טום שישב לצידו אחז בבטנו והתנשף בחוזקה. ג'ורי
הביט בו וטום הביט אליו בחזרה. התנשפויותיו חלשו עד שנעלמו,
ומבטו קפא.
ג'ורי שלף רימון, התבונן בפינת הרחוב המתקרבת אליו במהירות מאה
ועשרה קמ"ש והתכונן. בחריקת גלגלים הוא נכנס לרחוב ריק מאדם,
הוריד את ידית ההילוכים לניוטרל, ונשך את הנצרה כשהוא משליך
לאחור את הרימון וקופץ מיד החוצה. לפני שהניידות נכנסו לטווח
ראיה, הוא משך את גופו הכואב והחבול וזינק לתוך פח זבל
עירוני.
הניידות פסחו עליו, דולקות אחרי הפורד שהתנגחה במדרכה, עלתה
עליה ופגעה בקירות הבניינים. הניידת הראשונה במרדף התקדמה אליה
ואז בא הפיצוץ. שתי ניידות לא הספיקו לבלום ונכנסו לאש. שישה
שוטרים פרצו מהניידות שבלמו בזמן והתיזו עם מטפים על הניידות
האחוזות בלהבות.
ג'ורי, שרוט בכל גופו, בגדיו הקרועים ספוגים בדם של אנשים
שונים, ניצל את האנדרלמוסיה הלוהטת הזאת, יצא מהזבל ונעלם דרך
החצרות כשהמזוודה בידו. סירנות הניידות צווחו מכל עבר. הוא ידע
שאסור לו ללכת למכרים או למשפחתו, אנשיו של פרנקי יאתרו אותו
תוך דקות ספורות. עוברי אורח נעצו בו עיניהם כשהוא פסע ברחוב
ומיד החליט לחזור לנוע בין הבניינים, במעברים הצרים בהם לא
יקבל תשומת לב יתרה. רגליו לקחו אותו למקום היחידי שיוכל
להושיט לו יד, ליסודותיו.
הוא פתח בחשש דלת כבדה עשויה עץ אלון, ופסע פנימה. בית הכנסת
"אוהלי יעקב" היה ריק בשעת בוקר זו. מאחורי הפרגוד יצא לעברו
הרב אברהם גולדשטיין והם נעמדו זה מול זה במעבר בין הספסלים.
הרב צמצם עיניו וסרק אותו, "גרשון, גרשון אקשטיין?"
ג'ורי הנהן בראשו והשפיל מבטו.

כעשרה מטרים מתחת לאדמת ירושלים, ישב זה שהיה ידוע בתור הרב
יהודה קושיאל. זה היה חדר בגודל בינוני, לאורך קירותיו ספרייה
נמוכה מלאה ספרים; את מרביתם לא ניתן היה לאתר בשום מקום אחר.
מעל הספרייה היו תקועים נרות ענקיים על תושבות, אשר הקיפו את
כל החדר, שישים במספר ומאירים הם די הצורך. הקירות היו
משורטטים בתרשימים ארכיטקטוניים מורכבים, הנושאים הסברים
באותיות עתיקות המכונות "כתב מסדר חיות הקודש" בפי המקובלים.
יהודה היה כבן ארבעים, עיניו שחורות, על ראשו נהג לחבוש מגבע
ארוך כיפה בעל שוליים דקים, ממנו הזדנבו פיאות בצבע פחם. פניו
מעוטרות היו בזקן צרפתי מסוגנן. חליפתו האפורה והיוקרתית נצנצה
באור הנרות שהושלך עליה מכל עבר. מולו ניצב שולחן עץ מצופה
בעור מתוח בצבע ירוק, עליו היה מונח מחשב נייד, שלושה מכשירי
טלפון בצבעים שונים - אדום, ירוק ולבן - ומאפרה עשויה כסף,
שהשתקפות אור הנרות זרם גם בה.
הוא עישן סיגר במרץ ודיבר בטלפון האדום. "...הרב גולדשטיין,
אנו מוקירים אותך מאוד. תרומתך ללשכה היתה מועילה וחשובה תמיד
ואין צורך להאריך בדיבורים. אם אתה אומר שצריך לעזור לבחור כך
יהיה! אני אקח את עתידו תחת חסותי, אני מבטיח לך זאת. אולם
הנסיבות כאן מקשות עלי, אין לו ניירות כלשהם? אנו חייבים לדעת
שהוא יהודי!"
"אל דאגה יהודה," הרב אברהם גולדשטיין דיבר מהר, "אני אומר לך
שהוא יהודי. הכרתי את אמו, צדיקה שומרת מצוות. אך עם מותה
גרשון נעלם מעיניי, ראיתי אותו מפעם לפעם ברחוב, כן... הוא
הדרדר לכנופיות רחוב ואחר נעשה גנגסטר בשרות המאפיה האיטלקית,
איתה הוא הסתבך וזאת הרי כל הבעיה. בטוח תמצאו לו שימוש אצלכם,
יהודה תבין, הוא אינו יכול להגיע לביתו ולהמציא את הניירות
שמוכיחים את דתו, הם יהרגו אותו. אני שוב אומר לך! הוא היה ילד
טוב, רק לאחר שהתייתם נפל למחוזות הפשע. אתה מבין שחוסר בכתף,
זה מה שהביא אותו להדרדר כך, עכשיו צריך לעזו..."
נורית על הטלפון הלבן לא הפסיקה לרצד בעיניו של יהודה. "אני
מצטער לקטוע את דבריך אבל ישנה ישיבה דחופה שהחלה למעשה בעודנו
משוחחים. אני אדאג לגרשון, על דברתי. מה שם משפחתו שוב?"
"אקשטיין, גרשון אקשטיין!"
יהודה פתח פנקס קטן ורשם את שמו ואחר אמר, "אני אשלח לך מישהו
שיעביר לך ניירת מזויפת עבורו. כשינחת בישראל, שייקח מונית
לירושלים ויבקש להגיע ל'ישיבת אור הדת', שם יגיד לשומר כי השר
שלח אותו ויציג דרכון. מכאן אני אדאג לו."
אברהם שתק לרגע ואחרי מחשבה אמר, "צריך להבין כי המאפיה רודפת
אחריו, הם יחפשו אותו וימצאו אותו בשלב זה או אחר ו..."
יהודה קטע שוב את דבריו של אברהם, "כשהוא תחת חסותי שום מאפיה
בעולם לא תפגע בו! תן לי את השם של ראש המאפיה, זה שבתו
נהרגה!"
"פרנקי בלבואה!" אמר אברהם והוסיף, "גרשון חייב לך את חייו על
זה."
"תהיה לו הזדמנות להשיב את הטובה. עכשיו ברשותך אני אהיה חייב
ללכת לפגישה, המשך ללכת בדרך הקדושה אברהם, המשך ונתראה
בקרוב."
"בעזרת השם, שרק ייתן לי את הכוח," השיב אברהם.
יהודה ניתק את הטלפון והתרומם בחופזה, שם פעמיו לצאת מהחדר.
גובהו היה מרשים, הוא התנוסס עד למטר ותשעים סנטימטרים, וכתפיו
היו רחבות ואיתנות. לפני שיצא מהחדר הוא עצר, הרהר לרגע, ואז
חזר על עקבותיו. הרים את שפופרת הטלפון הירוק וחייג שלוש
ספרות. מי ענה לו. "כאן יהודה, תאמר לי! האם כתביו של יוסף
'הכותב' מחכים לי בקבלה?" אמר, ואז כחכח בגרונו ומיהר להוסיף,
"יוסף 'הכותב' ז"ל התכוונתי לומר."
"לא." ענה לו מי, "הניאל אסף אותם לפני כחצי שעה."
"מה?!" הוא געש, "ההוראות שלי היו שחומר זה יעבור אלי ישירות
כשיגיע לקבלה, וללא דיחוי!" שקט שרר בעבר השני, "אני רוצה לדעת
מי אחראי על מחדל זה! מיד!" עיניו האדימו.
מי אמר בביטחון, "האחראי הוא הניאל בעצמו, הוא שינה את ההוראה
שלך וביקש שחומר זה יועבר קודם אליו. אם יש לך טענות אוכל
להעבירם להניאל בהקדם הא..."
"אל תתחכם איתי!" אמר יהודה בטון מאיים ומי השתתק מיד. יהודה
הרהר כמה רגעים והמשיך, "תעביר לאגף המודיעין כי אני רוצה
שיעברו אלי בהקדם הפרטים של אחד ושמו פרנקי בלבואה שמתגורר
בניו יורק. אני רוצה לדעת את מידת כוחו, מספר האנשים שעובדים
אצלו באופן רשמי וכמה שלא באופן רשמי, מיהם שומרי ראשו ו..."
הוא עצר וחשב כמה שניות ואז אמר, "במחשבה שניה תשכח מההוראה
האחרונה, אני כבר אטפל בעניין באופן אישי!" כשסיים דבריו ניתק
מיד את השפופרת ויצא את החדר בחופזה.

"ארבעה נכנסו לפרדס, ואלו הם:
בן עזאי ובן זומא,
'האחר' (אלישע בן אבויה)
ורבי עקיבא.
בן עזאי הציץ ומת,
בן זומא הציץ ונפגע,
'אחר' כפר בעיקר
ורבי עקיבא עלה בשלום וירד בשלום."

בחדר מלבני וגדול התכנסו חברי מסדר הפרדס סביב שולחן ארוך מעץ
אלון עבה במיוחד, שבכדי למקמו בחדר היה נחוץ לבנותו בחלקים
בתוכו. שנים-עשר כיסאות מסודרים סביבו, ואחד-עשר אדונים ישובים
עליהם. הרב הניאל כהן ישב בראש השולחן, בפיו דחופה היתה סיגריה
בוערת וצורתו לא רמזה על עוצמתו - הוא היה אדם נמוך, זקנו
העבות בגוון אפור-לבן, וכתפיו צרות. עיניו חומות והקמטים בצידם
הראו כי עבר את גיל שישים. על הקמיצה בידו הימנית ענודה היתה
טבעת כבדה וגדולת ממדים בצבע כסף, ומגן דוד עשוי זהב טהור
מוטבע בה. מאחוריו השתרעה ספרייה ענקית מהרצפה ועד לתקרה,
גובהה לא פחות מחמישה מטרים ורוחבה כרוחב הקיר. מולו, בקצה
השני של השולחן, ישב זה שכונה בין רבים "הרב הלבן", הוא רפאל
לוי, שחור עור ממוצא אתיופי, עיניו טובות וגילו קרוב לגילו של
הניאל. גם הוא לא היה גבוה, אם כי כתפיו היו רחבות. זקנו
הארוך, לבן-אפרפר, התפתל מטה עד לגובה בית צלעותיו. לצידו ישב
שחור עור נוסף, מיכאל, בחור צנום בשנות השלושים לחייו. רפאל
ומיכאל תלמידו היו לבושים בבגדים עשויי כותנה בצבע לבן וברדס
מונח סביב צווארם, כיפה רחבה בצבעי הקשת מונחת על ראשם; ואילו
כל שאר הנוכחים, בתוכם הניאל, היו לבושים שחורים - מחציתם בעלי
פיאות ומחציתם בעלי זקנים עבותים. מאחורי הרב הלבן, שורטט על
הקיר בהתכוונות עשרות שנים קודם לכן "עץ החיים". שמות הספירות
בעץ היו כתובות בשפת המלאכים, כפי שפוענחה על ידי מקובלי "החדר
העגול". לאורך קירות החדר האירו נרות על תושבות.
הניאל ורפאל היו בעיצומו של וויכוח סוער כאשר יהודה קושיאל
נכנס לחדר. הנרות הבהבו כשהוא סגר אחריו את הדלת והתיישב במקום
הפנוי.
"להיות שותף בפעילות הלשכה הסכמתי," אמר רפאל, "אומנם זאת דרך
קשה ודרך אנשינו אף מתונה בהרבה, אך המטרה נראתה לי חשובה
מספיק כדי לקדש את האמצעים. אבל להיות שותף לדרך בה משתמשים
במאגיה שחורה..." רפאל פלט אוויר מפיו בבוז כשאמר זאת והניאל
התפרץ לדבריו, "מי השתמש פה במאגיה שחורה, אמור לי בבקשה...
מי?" והעביר עיניו על כל היושבים - עושה עצמו משתומם.
אך רפאל ראה שלבו של הניאל לא האמין לפיו. "אתה!" אמר, כשהוא
מצביע עליו באצבע מאשימה.
"איך הסקת כך?" היתמם הניאל.
"אתמול ראיתי אותך ואת יהודה יוצאים מפגישה עם אבי. הפלא
ופלא, כמה שעות מאוחר יותר הוא הוציא את קללת המוות, 'הפולסא
דנורא' על ראש הממשלה."
יהודה הפנה פניו לעבר רפאל, מבטו נוקשה אך מאופק. הניאל צחק
צחוק עצבני והעביר עיניו בחטף על כל הנוכחים, "בשל שנפגשנו
אתמול עם אבי הנחת שאנו עומדים מאחורי ה'פולסא דנורא'?"
"לא הנחתי, אני בטוח!" אמר רפאל, "כבר דאגת להוציא על ראש
הממשלה דין רודף, ועכשיו אתה משתמש בקבלה הקדושה ככלי רצח, אתה
רע לב!"
הניאל זעם, "איך אתה מעז לפגוע בכבודי? אני עדיין יושב הראש
של הלשכה הזאת!" הוא הגביר את קולו לכדי צעקה, "ואני לא חייב
לאף אחד דין וחשבון על הפגישות שאני מנהל!" הניאל קם והחל
להסתובב בעצבנות לפני השולחן, הוא ינק מהסיגריה שלו ואחר כיבה
אותה במאפרה גדושה בבדלים. רפאל שתק במקומו והתבונן בו. "חוץ
מזה על מה לכל הרוחות אתה מתלונן? איך נעשית כה קטנוני? בבקשה,
אמור לי מהן האפשרויות שלנו? הנך חפץ שנמשיך להיות כאסקופה
נדרסת לכל? אתה רוצה שהגויים ימשיכו לנהל את המדינה על פי
ערכיהם הבזויים?"
"אחרי מעשה כזה באמת לא נשארות ברירות, אלא לשנוא! אתה בוחר
בדרך השנאה!" אמר רפאל בטון נמוך, "זכור! שגגת תלמוד עולה
זדון!" הניאל הפסיק להסתובב כשרפאל דיבר ועמד מולו נועץ בו
עיניו. לרפאל נראה לפתע כי מבטו של הניאל מסגיר כי איבד במעט
את ביטחונו ולכן המשיך בנחישות יתר, "אתה יודע מה קורה לך? אתה
רואה מולך רק את המטרה! אתה מוכן לדרוס כל מתנגד לדרכך, ולא
משנה עד כמה האמצעים פסולים. העיקר שתגיע ל'נקודת השקיעה'."
רפאל קם ממקומו באומרו זאת והניאל רקע באגרופיו בזעם על
השולחן. עיניהם התיזו רשפים זה על זה. "תשאירו אותנו לבד!" נבח
הניאל, כשאינו מסיט מבטו מעיני יריבו.
עשרה אנשים קמו במהרה ויצאו מהחדר. יהודה יצא אחרון, לא לפני
שהעיף מבט אפל ונוקב לרפאל, שלא השים ליבו אליו כלל. הנרות
הבהבו כשנסגרה הדלת וצללים שייטו על הקירות. "אתה לא יכול לדבר
על 'נקודת השקיעה' מול כל הנוכחים בחדר!" נהם הניאל בזעם, "זה
סודי ביותר ואתה יודע זאת!"
"ואתה לא יכול לשפוט מנהיג ישראל למוות!" השיב רפאל.
"במקום שמדינת ישראל תונהג לפי חוקי ההלכה היא נשלטת על ידי
גויים," התגונן הניאל, "ההנהגה החילונית הזאת מביישת את בני
ישראל, זה לא מצב רגיל, זה מצב של מלחמה... מלחמה!"
"אכן מלחמה אתה הולך לחולל כאן, מלחמת אחים," אמר רפאל בשקט,
"במקום לקרב אנשים לדת בדרך אהבת חינם וקבלה, אתה הולך בדרך
שתביא אותנו לאבדון."
"אני מוביל אותנו לעבר המשיח... אני מכין את הקרקע למשיח, פקח
עיניך, הכנס בעצמך קצת כוח מנהיגות." הניאל התקרב לרפאל מקצה
השולחן תוך כדי דיבורו שהתרכך מרגע לרגע. "בבקשה תזכור, כשהגעת
ללשכה היית לא כלום, בקושי עשרת אלפים אנשים עמדו מאחוריך,
ועכשיו הבט! הנך חלק חשוב בהנהגת מאות אלפי איש בארץ ומחוצה
לה. אתה מבין אותי? אתה מבין מה עומד מאחורי מעשיי או שהדברים
שאני אומר לך, דרך הפיאה השמאלית נכנסים בך?!"
הניאל עצר לרגע להתבונן בפניו החתומות של הרב הלבן, ואחר
המשיך להתקרב ולנאום מבעד זקנו, "בבקשה ממך... אולי הגיע הזמן
שלך להירגע... לבסוף, כמו בנבואה, אני ואתה - כאשר הקרקע תהיה
מוכנה לבוא המשיח - נשלב ליבנו דרך ידינו, כמו שבישרו לנו
אבותינו הכוהנים והלוויים. צינורות עץ החיים יפתחו והעץ ידבר
אל המשיח ויעיר אותו למלוך." הניאל שלח את יד ימינו לעבר ימינו
של רפאל, שהיתה רפויה על השולחן. כשהידיים התקרבו הופיע סביבם
זוהר קסום, כהילה העוטפת אותם, ועוד לפני שידיהם נפגשו, זוהר
זה החל משתלט על כל סביבת גופם. אך הרב הלבן עצר את המאורע
והסיט ידו לאחור, מבטו נשאר נוקשה ואדיש לזוהר, שהתפוגג, בזמן
שמפניו של הניאל ניכרה אכזבה. הניאל השפיל מבטו לרגע והרהר ואז
הישיר עיניו בחזרה על רפאל. "אז היכן תלך, רפאל? כאן הוא
השורש. חשוב על מצבך ועל בני חסותך..." קולו של הניאל התעבה
כאילו הוא נואם בפני אנשים רבים, "פה, לא נתתי להבדיל בין
אשכנזים לספרדים, בין שחורי עור ללבנים. אפילו אידיש לא תשמע
בלשכה. שלא כמו הצורה שבה הכל מתנהל בחוץ, מכאן אנחנו מפעילים
הכל תחת ההכרה בשנים-עשר השבטים, ברצון שלהם להתאחד כמו פעם.
לכל ענף יש את אופיו ואת צבעו ואני רוצה שכך יישאר. שהכל יתאחד
לגזע אחד."
"כן!" אמר רפאל, "זה חשוב, אבל לא זאת הבעיה ואתה יודע את זה.
לכל ענף יש מקום, רק כל עוד הוא מחובר לגזע שלך. והגזע שלך,
היום אני בטוח, מחובר לשורשים עמוקים שיונקים הישר ממעמקי
האופל!" הניאל פלט אנחת אכזבה וסובב את גבו לרפאל. "אתה מכין
קרקע ספוגה בדם למשיח, הניאל!" רפאל לקח צעד לאחור, "אתה שוגה
ברעות רוח! ידי לא תשתלב בידך כדי לפתוח את עץ החיים ולבי לא
יהיה בדרך אכזרית זאת... הקדוש ברוך הוא יסלח לי על שהלכתי אתך
עד לכאן."
"אין לך כוח בלי הלשכה. תהיה חכם, רפאל, עשה לעצמך ולציבור
עליו אתה אחראי טובה וחשוב טוב לפני שאתה מסובב את הגב."
"אינני צריך כוח, אני צריך אמת! הציבור עליו אני אחראי צריך
דרך חסד ואין כאן כזאת!" רפאל סובב גבו וצעד לעבר הדלת כששמע
את הניאל מסכם, "הנבואה אומרת שמשפחתנו תתאחד באחרית הימים,
אתה תחזור!"

בלובי הקטן שמחוץ לחדר מסדר הפרדס, על כורסאות עתיקות, ישבו כל
הנוכחים שהוצאו מהחדר קודם לכן; פרט ליהודה שנשען בגבו על הקיר
ליד מפתן הדלת, מחכך ברגליו בעצבנות נגלית לעין. שמונה תמונות,
מצוירות בצבעי שמן עמוקים, תלויות היו בין הנרות. בכולן היה
שיח אחוז באש, כאשר בכל תמונה הוא נצפה מזווית שונה. באחת ראו
דמות אדם מאחורי האש, לבושו פשוט ורגליו יחפות; בתמונה אחרת
היו מונחות על הקרקע סנדלים בלויות, בצל הלהבות המלחשות. בלובי
היו שש דלתות כבדות, בעלות ידיות כסף טהור. שלוש הובילו לחדרים
הצפוניים - חדרו של המוציא לפועל, חדרו של יושב הראש וחדר מסדר
הפרדס. דלת אחרת הובילה לחדר העגול, המרכז האיום של הלשכה. שני
הפתחים האחרים הובילו למסדרונות היציאה מהלשכה.
חגי, אחד החברים, לחש לנתן, "שמעת על יוסף 'הכותב'?"
"מה, שהוא נרצח?"
"לא!" אמר חגי, "את זה כולם שמעו, התכוונתי לגבי החקירה!"
"לא שמעתי שום דבר," זזו שפתיו המכווצות של נתן מתחת לאפו
הפחוס. "גם לא ממש הכרתי אותו. למה קראו לו בכלל יוסף
'הכותב'?"
"כי הוא היה כותב כל הזמן, ממש בלי הפסקה, מאז שהיה קטן," אמר
חגי. "מ'זה 'נקודת השקיעה'? אתה יודע?" לחש נתן.
"ששש..." פלט יהודה בארסיות ושלח מבט מאיים לעבר נתן, ששקע מיד
במושבו והשפיל מבטו.
דלת מסדר הפרדס נפתחה והרב הלבן יצא ממנה. מיכאל הרים ביחד עם
כל הנוכחים את מבטו וכאשר רפאל נעצר לשניה מולו, הביט בו במבט
משתהה ומצמץ מצמוץ ארוך, ידע כי לא ישובו עוד ללשכה. רפאל יצא
לעבר המסדרון המזרחי ומיכאל התרומם ללא פקפוק ויצא אחריו.
הם פסעו במסדרון הצר שהתעקל מסביב לכותלי החדר העגול. הנרות
רעדו כשחלפו על פניהם בזה אחר זה וקול צעדיהם הותיר הד עדין אך
ברור. הם עברו כמה דלתות מימינם, מאחוריהם עבדו חברים בביצוע
משימות עליהן היה מופקד יהודה, המוציא לפועל. הם נכנסו לתוך
לובי הכניסה של הלשכה. שומר חמוש שישב מול שולחן והיה עסוק
בקריאת גמרא, לחץ על כפתור שחור שהוצב מתחת לשולחן ודלת היציאה
נפתחה מולם. הם עלו בגרם מדרגות שהתפתל סביב עצמו, אשר נשא
אותם כשבעה מטרים מעלה, והגיעו למעין חדר קטן, מולם ספרייה
רחבה מלאה בספרים כרוכים בצבע זהה. מיכאל משך אחד מהם,
והספרייה וחלק מהחדר איתה הסתובבו על צירם ורפאל ותלמידו הצנום
הועברו לחדר קטן אחר. הם נשאו רגליהם בחופזה ויצאו את החדר,
נכנסים לבית הכנסת ההומה שחיפה על קיום לשכת הגזית הבנויה
תחתיו. קול מלמול של כשלוש מאות מתפללים נישא באוויר. לובשי
השחורים התנועעו מול שולחנות צרים בקצב תפילתם, הרפו ברכיהם
ונעלו אותם הלוך וחזור. כשרפאל ותלמידו חצו את קהל המתפללים
ננעצו בהם כמה מבטים חטופים.

יהודה נכנס לאולם הישיבות של מסדר הפרדס והביט בהניאל, שישב
בכיסאו, בוהה בנקודה לא ברורה. הוא סגר את הדלת אחריו ונעמד
מולו. "רפאל עזב את המסדר." אמר הניאל.
"הוא יזמר על 'נקודת השקיעה'!" אמר יהודה בפנים חמורות סבר.
"הוא לא יאמר דבר." ענה לו הניאל.
"בכל זאת אשים לו מעקב, זה סיכון גדול מדי!" הוא התחיל לפסוע
ממהר לצאת מהחדר לשם ביצוע, אך נעצר כשהניאל הרים קולו עליו.
"אמרתי עזוב אותו לנפשו! הוא לא יאמר דבר, אני ערב לכך."
יהודה הסתובב אליו מצחו נחוש, "איך אתה יכול להחליט כך, איך?"
"שודא דדיני!" סינן הניאל מתחת זקנו, כך תמיד ציין כי הכריע
בעניין סופית ואין להזיזו מדעתו או להמשיך להתדיין בנושא.
אך יהודה לא ויתר. "לפני דקה הוא העלה את עניין 'נקודת השקיעה'
מול כל הנוכחים כאן, למה שלא ימשיך לדבר?"
"הוא עשה זאת רק בכדי לערער אותי, זה היה חלק ממשא ומתן."
הניאל חשב כמה שניות לפני שהמשיך. "כן! הוא ידע שמי שלא יודע,
לא יבין על מה מדובר, זה היה רק משחק! ובכלל, רפאל לא טיפוס
אקטיבי מטבעו, אני הכרתי אותו היטב, משפחתי הכירה את משפחתו
עוד לפני גלות בבל! ככה הם תמיד היו, גדולים בתורה, אבל
נקביים, לא זכריים! הוא תמיד יחכה שהדברים יבואו אליו. הוא לא
ילחם נגדנו, אלא ישקע בעצמו, אני יודע!"
יהודה משך בכתפיו. "אז נמשיך בתוכנית?"
הניאל התמהמה לפני שענה. "את הנעשה אין להשיב, צריך לסיים את
המלאכה. תוציא לפועל את מה שהסכמנו!"
יהודה הרהר מעט, על פניו התהוותה ארשת קשה, ואז אמר, "סיימת
לקרוא את החומר של יוסף 'הכותב'?"
הניאל הביט עליו לרגע לפני שענה, הוא שלף מכיסו חפיסת סיגריות
ירוקה והצית אחת, ורק אז הנהן בראשו. "כן, זה היה יותר מדי
עבורי." הוא פתח מגירה בשולחן, שלף ממנה מחברת והעביר אותה
ליהודה. "תועבה, ממש תועבה. אם כל זה לא היה כתוב בכתב ידו, לא
הייתי מאמין לדבר!" אמר והשפיל עיניו.
"הוא היה חבר טוב שלך...?" שאל יהודה, ספק אמר.
"אכן, אחד מחבריי הטובים ביותר הוא היה, כל ילדותנו היינו
קרובים," אמר וכיווץ את כל גופו, "כמעט תמיד ראינו עין בעין.
פרט לשבוע האחרון לא היתה בינינו מחלוקת מהותית מעולם."
"כן?!" היתמם יהודה.
"כן!" הישיר אליו מבטו ולקח שאיפה מהירה מהסיגריה, "הלא אמרתי
לך שהוא ממש התנגד להחלטתנו לגבי ראש הממשלה."
"נכון, נכון!" אמר יהודה, מפלבל בעיניו.
"אך אין זה משנה." הניאל השפיל מבטו שוב, הוא אהב אותו באמת
ותמים. "אלוקים נתן ואלוקים לקח..." אמר בעצב. יהודה כחכח
בגרונו וכמעט והסתובב ללכת, אך נעצר כשהניאל דפק על השולחן
בייאוש. "מי זה הורג באנשינו?!" ילל וכיווץ ידו הימנית
ארוכות.
"חייבים לתפוס אותו!" אמר יהודה.
"או אותה," אמר הניאל, "אולי זה אותה, אתה כבר תקרא במחברת.
אתה כבר תראה... "
"מה זאת אומרת?" שאל יהודה וקימץ את עיניו השחורות.
הניאל המשיך מבלי להתייחס אליו. "והוא נרצח בדיוק באותה צורה!
איך לכל הרוחות אנחנו מתירים זאת, רק בחודש האחרון איבדנו
חמישה מחברי הלשכה!"
"גם הוא היה חתוך בבטנו בצורה של צלב קרס?" שאל יהודה.
"כן, צירפתי למחברת את התמונות של וועדת החקירה!" ענה הניאל.
"הבחורה הזאת קשורה ללשכה בדרך כלשהי, זה בטוח. כן! אני בטוח!
אני מצווה עליך לעשות את כל הדרוש ולהשקיע כל דבר שנחוץ בכדי
למצוא פתרון לתעלומה הזאת!" הביט עליו בנוקשות.
"אעשה כדברך!" אמר יהודה והשפיל פניו מתכונן להסתובב ולהעלם.
אך הניאל לא הרפה. "נראה שאנו מחפשים צעירה יפה, בעלת עיניים
בצבע דבש ושער שחור גלי. תקצה צוות חקירה מיוחד ומורחב לעניין,
כן?!"
"ברור, הניאל!" השיב.
"זה פשוט עניין מלוכלך, בבקשה ממך יהודה, צריך לעמוד על הקשר
בין הנרצחים, פרט להיותם חברי הלשכה!"
"אתה יכול לסמוך עלי." אמר יהודה ויצא מהחדר בחופזה עם המחברת
בידו.

יהודה התיישב מיד בחדרו ופתח את המחברת, הוא הביט בתמונת
הזוועה. יוסף שכב על מיטה מוכתמת בדם כשעיניו יוצאות מחוריהן
וידיו פרוסות לצדדים. בטנו נחתכה בחפץ חד כלשהו, בצורה של צלב
קרס, והיה ניתן לראות את אבריו הפנימיים דרך החתכים. הוא עבר
מיד לקרוא את דבריו של יוסף ה"כותב" והתרכז בשלושת העמודים
האחרונים של חייו.


מיומנו של יוסף ה"כותב"

לא יכולתי לשלוט בכעסי, אין נסיבות בהם מותר מעשה שכזה,
צעקתי על כולם אך אף אחד לא הקשיב.
לכן היה עלי לעשות את ישיבת המחתרת הזאת.
יפה הא, המחתרת של המחתרת.
נפגשנו במלון המלך דוד, כינסתי אותם שמה.
אמרתי להם. ראו איפה אתם יושבים, איפה, הא!
דוד הרג את הישמעל שרצח את שאול.
ואנו יושבים בעניין זה כאן ועכשיו באותו העניין.
יש ביכולתנו לעצור את האסון.
לא אכפת לי לאבד את נפשי על כך
[יסלחו לי אשתי וילדיי]
אך זהו חוק האלוקים,
אין להשמיד את ראש בני ישראל,
אין לעשות כך לעולם.
והרי שאול היה בתוך חזית הקרב, אנשיו סביבו מתו כולם
והאויב קרב אליו ותוך דקות היה לוכדו.
גורלו היה גרוע ממוות אם היו ישמעלים,
אוכלי נבלות אלה אוחזים בו. והוא ידע כן.
לכן ביקש את נפשו למות.
עמד מלך אמיץ זה אל מול חרבו ונפל עליה, אך אבוי.
נשמתו לא יצאה.
עובר סתם, נער עמלקי ראה אותו וזיההו.
שאול התחנן בפניו שיגאל אותו מייסוריו, התחנן.
וזה עשה כמצוותו ודחף את גופו עוד יותר לחרב המאכלת.
הגיע זה לדוד, הוא חשב שעזר למלך ישראל
ובתמורה לבטח יקבל כסף וזהב רב. והתרברב בגבורתו לפני דוד
ואנשיו.
לא רק כך, היה ידוע בקרב האוכלוסייה באזור כי דוד יעלה
על כס המלוכה ברגע ששאול יופל ממנו ועוד יותר מכך,
היה ידוע כי שאול חיפש אחר דוד וביקש להרגו.
העמלקי היה בטוח כי יבוא על שכרו.
אך בכך עשה את טעותו האחרונה. דוד ציווה על אחד מנעריו
להרים עליו את חרבו וזה
הרג את העמלקי במקום.
אין להרוג מנהיג ישראל, אפילו אם אותו מנהיג בוכה בשדה
הקרב שתגאל אותו מייסוריו, לפני שייפול בידי האויב שיענה
אותו למוות.
מנהיג ישראל יקום תמיד ביד ה' ויופל תמיד ביד ה'!
ואלה, חבר ילדותי היקר בראשם, רוצים לפגוע במנהיג ישראל!
לא יקום! לא יהיה בזמן זה או בזמן אחר אם יש בכוחי לעצור כן!
אמרתי להם שאני יותר מכולם אוהב אותו,
הרי אני איש סודו,
אבל אמרתי לו:
הניאל, איך יעלה על הדעת בראשך מעשה כזה.
דמך מורעל, אינך הניאל שהכרתי, נפשך נפלה
והשתלט עליה דבר אחר.
אתה נפלת בשבי הקליפות!
אך הוא היה קשה לב, עיניו עיוורות, אין לי הסבר אחר
לכך.
יצאתי מחדר המלון, בראשי רעש חזק.
מניין האנשים בפגישה היה רך לב ופחדן.
הם הסכימו איתי, כן, אך סירבו לעשות דבר.
מי ייצא נגד ה"גזית" אמרו.
אבל אני לא אכפת לי, יש חוקים שעליהם לא עוברים.
הלכתי במסדרון ונכנסתי למעלית.
הנה היא הייתה, לא יודע איך נפלתי ברשתה מיד.
לא יכולתי להתנגד לשניה.
בעיני הדבש שלה היה קסם.
בשערותיה, כגלים שחורים
נופלים מתחת לכתפיה, היו כשפים.
היינו שם לבד, אני והיא, בשמיה השתלטו על אפי.
הבלסמון שנדף ממנה אחז במעלית כולה.
אוהב אני את אישתי, אך קולה הרך השתלט עלי,
היא דיברה בשפה יפה ובחרוזים מלטפים.
בוא נשתה יין בחדרי, תדע את משכבי.
אמרה, ולא הצלחתי להתנגד. רגליי לקחו אותי אחריה.
כשסגרה את הדלת אחרינו רציתי להתנגד שוב, אך ידעתי
שלא אוכל לעמוד בפיתוי.
היא נעמדה ליד המיטה וכבמטה קסם בגדיה נפלו.
לא תנאף, לא תנאף! הכה המשפט בראשי, אך לשווא,
מראה גופה הדהים אותי, חזה היה מורם ופטמותיה היו
בצבע עיניה, דבש! דבש טהור!
בערוותה לא היה שיער כלל, היא הייתה חשופה מולי,
כנערה.
בשלב זה היא שלטה בי כליל.
"גם דוד חטא בפשע מין," חשבתי, וזה הסתדר שוב עם
המלון המדהים הזה. התנפלתי עליה.
במשך שעה היא עשתה לי לבוא שלוש פעמים.
טוב אני רגיל לאשתי הטובה, אך גופה עגלגל ומשקלו
פי שלושה ממשקל מכשפת זאת.
היא עלתה עלי והתנועעה טוב טוב.
לא עצרתי לחשוב, למה יפה שכזאת התעקשה להזדווג איתי.
עיניה החומות דבש, שערה השחור כפחם וגופה החטוב,
אוי, תענוגות שכאלה יקרות הם מזהב.
הייתי שיכור לגמרי וכשהתעוררתי בבוקר
היא כבר לא הייתה. נחרדתי, גם שאלה אותי זאת
שאלות חשודות רבות, אותן זכרתי במעומעם וגם עניתי לה
על כולן, אוי אוי, הרבצתי לעצמי, אך זה לא עזר.
נחפזתי לביתי. בדרך, במונית, כל הזמן עלה לי מראה
גופה העירום, התוסס, ערוותה המגולחת. אוי, רציתי למות.
לאישתי כמובן סיפרתי שהפגישה התארכה, עוד ועוד.
הלכתי ברחוב אתמול בלילה, מישהו הסתכל בי, הרגשתי
בו, עיניו היו נעוצות בגבי, הסתובבתי ובתוך העלטה ראיתי
דבר מה, היה נראה לי כי ראיתי את שערה בורח לרחוב הצדדי.
רצתי שמה אך לא היתה נפש חיה. המשכתי ללכת ברחוב
ושוב עלתה תמונתה. היא הייתה מעלי, שולטת בי, חולבת אותי.
אני אוכל עצמי כל הזמן, כן, כל הזמן. למה, אני שואל.
למה נפלתי לכל הרוחות? איך? למה נאפתי? למה הסגרתי סודות
כמוסים
שהיו של חברי מתמיד? מי היא? מישהו שלח אותה!
אוי, פרנואיד שכמותי, אבל אם לא כך אז מה?
למה שבת עשרים מדהימה זו תהיה עם איש שיש לו
כבר קמטים בישבנו.
עכשיו היא התקשרה לביתי, יוסף! צעקה אשתי היקרה,
מישהי רוצה אותך.
אוי לי ואבוי לי, אוי לי ואבוי לי. היא הייתה בקו השני, זיהיתי

את קולה המכושף מיד, ראיתי בעיני רוחי את עיני הדבש שלה,
את פטמותיה.
חורזת מילים כמו אז היא אמרה לי לבוא לאותו החדר.
אני מסיים את הכתיבה ויוצא לשם.
אני חייב לסיים את זה. עוד שעה אחת איתה, אז אני מסיים את זה.
יותר לא אראה אותה. רק עוד חטא אחד, מה יש, גם דוד חטא.

רפאל ומיכאל יצאו מדלת רחבה לרחוב הצר בו עברו מספר עוברי אורח
חרדים. מעל הדלת תלוי היה שלט "ישיבת אור הדת". הצבעים
הזוהרים-כתומים של השמש אשר כיסו את ירושלים העתיקה לימדו כי
שקיעה מתקרבת. רפאל המתין על גרם המדרגות בזמן שמיכאל הלך
להביא את הרכב. הוא הביט מעלה לשמים ומלמל בשפת העתיקים
להתחברות מעלה, "נאתן... נאתן... נאתן לאמורה את קש ראלך,
לאמון ניצחון לבן וטיטמורו צדק מלכיאל, נורה נאתן..." באומרו
זאת תפס ידו בצווארון חולצתו וקרע אותו מעט. מרצדס רחבה שצבעה
קרמל נעצרה מולו, והוא התיישב ליד מיכאל שמיד לחץ על דוושת
הגז. החשיכה החלה לרדת ורפאל שקע במושבו, ממצמץ בעיניו ללא
הפסק ובמהירות גבוהה. מיכאל העיף בו מבט, את טכניקת העפעוף
עדיין לא למד והיא סקרנה אותו. הוא הבין שמשתמשים בה בעיקר
לריפוי ובכדי למצוא תשובות מסוימות; אך אלה היו הערכותיו בלבד
על-פי מקרים שראה, בהם החליט הרב הלבן לעשות בטכניקה זאת
שימוש. פעם, כשהוא שאל אותו לפשרה, ענה רפאל, "זאת השפה בה
ניתן לתקשר עם הלמעלה." וכשמיכאל דחק בו, המשיך ואמר, "שפה זאת
אינה בריאה לשימוש לכל דיכפין, אין בה יעילות עבורך היום; ישנם
כלים אחרים אשר עליך לתרגל לפני כן."
"אילו כלים עלי לתרגל קודם?" הוא שאל בתחינה.
"אל דאגה יקירי, אתה מתרגלם כל יום," הוא ענה, כשעיניו מסמנות
על הספר "שולחן ערוך" שהיה מונח על השולחן מולם. ענה זאת ולא
המשיך לומר דבר, למרות בקשותיו החוזרות ונשנות של מיכאל.
רפאל המשיך לעפעף במרץ עד שהגיעו לביתו, שלא היה מרוחק מלשכת
הגזית. החשכה השתלטה על הרחובות העתיקים. מיכאל דומם את המנוע,
שאלות רבות קרקרו לו בפנים. "אולי כדאי שנאסוף את מתי סודך?"
"לא!" אמר רפאל, "בימים אלה לא ניתן לדעת מי נתון למי."
מיכאל המשיך לחשוב ארוכות, ליבו היה כבד עליו. "רבי, איך נעצור
אותם עכשיו?"
"למה אתה חושב שעלינו מוטל לעצור אותם?" השיב לו רפאל. מיכאל
לא ידע מה לומר ורפאל המשיך, "וגם אם נרצה, בוא נאמוד את הכוח
שלנו מולם, האם ייתכן שנצליח?"
"איננו צריכים כוח, רק להעביר הודעה לראש הממשלה או לרשויות את
הידוע לנו על הפעילות של הלשכה..."
"בשום אופן לא! אחרי כל מה שראית אינך מבין עדיין?" נימה של
חוסר סבלנות התחבאה בקולו של רפאל, אפילו שניסה להסוותה,
"ללשכה יש מנגנונים מעולים להשתלט על מצבים מעין אלה, הלשכה
מפתחת אותם כבר עשרות שנים. איך אתה חושב כי היא מפעילה מאות
אלפי אנשים ביעילות כזאת וללא כל הפרעה? אינך חושב שהיו אנשים
עם רעיונות דומים לשלך?"
"ו...?" מלמל מיכאל.
"והם אינם נושמים היום! ועל שום תועלת הם איבדו את חייהם."
רפאל חשב, האם כדאי שאספר לו על "מבצע פריצת התימנים" ב 1985?
אך מיד החליט כי אין טעם לכך. "אני חושב שמתפקידנו ללכת בדרך
האמונה, אלוקים הוא-הוא שישפוט את הראוי להתרחש."
מיכאל הביט ברפאל ולא חשב לרגע לערער על החלטותיו. " אם
כך..."
רפאל השיב, "אם כך ראוי כי נעשה תענית שתיקה. טעות בה חייתי
זמן ארוך מדי, ארורה היא, ועלי לבקש להתנקות ממנה. אני חושב כי
נחוצה תענית שתיקה של עשרים יום לפחות." מיכאל בלע את רוקו
כשרפאל אמר זאת; תענית שתיקה משמעותה לא רק לא לדבר עם איש,
אלא לא להביט בעיני איש, לא לאכול יותר מכמה פרוסות לחם ביום
ולשתות מים רק כדי הצורך בכדי להיוותר בחיים. "הפעם תעשה את
התענית בביתך ואני בביתי. בערב העשרים תבוא אלי לסעודת שבירת
התענית." רפאל סובב מבטו למיכאל ובחן אותו. שפת פניו, אותה ידע
רפאל לקרוא, הצביעה כי אינו מהסס ללכת לפי דבריו.
"לא ראוי שנודיע לאנשינו ש..." אמר מיכאל ורפאל הפסיק אותו
שוב. "ראוי שנעשה רק את אשר אמרתי, לעת עתה." מיכאל הנהן בראשו
להסכמה, וכשרפאל סובב לעברו את גופו, הוא מיהר לפנות אליו בראש
רכון. כשרפאל אחז בכתפיו הוא נרגע מעט. "עלינו ראשית להתנקות,
משהו לא טוב אחז בנו, האמן לי."
"אני מאמין," השיב מיכאל.
"בסיעתא דשמיא, ייפסק הכל לטובה," אמר, ולאחר שניות מספר שהם
אוחזים זה בעיני זה הסתובב ויצא מהאוטו, ופסע באיטיות לעבר
מפתן ביתו. מיכאל התבונן בו עוד שניות מספר. שרה המגידה, אישתו
של רפאל, פתחה את הדלת; בין עורה השחור לאישוניה השחורים בלט
לובן עיניה. אף היא היתה לבושה בלבן, על ראשה מטפחת ראש פשוטה,
מבנה גופה עגלגל ונעים. את התואר "מגידה" קיבלה עוד באתיופיה,
בשל תפקידה בבית הכנסת - לקרוא בקול את נוסח התפילות, כדי
שנשים שלא ידעו לקרוא תחזורנה אחריה. מאחוריה פרץ גדעון, זאטוט
מלא חיים שמניין שנותיו התקרב לארבע ונצמד באהבה לרגליו של
אביו מחבקם חזק חזק. גדעון היה בנם היחיד. על פניו השחומות
התנוסס בחן מתחת לעינו הימנית כתם לידה לבנבן עגול בגודל מטבע.

כשנסגרה הדלת מיכאל התניע את המרצדס והפליג במדרון הרחוב הצר.

הלילה התשעה-עשר לתענית.
רפאל ושרה ישנו במיטה. חדר השינה רוהט באורח פשוט למדי, טפטים
צבעוניים כיסו את הקירות. בתוך ריצוד חלומותיו, הבזק ברק הפתיע
את אישוניו של רפאל והוא פקח את עיניו. מולו הוא ראה באורח
מטושטש דמות עומדת מול מיטתו ומתבוננת בו ללא ניע. הוא שפשף
עיניו כדי להיטיב לראות, וגופו נדרך בשעה שהתרומם לישיבה. מולו
עמדה דמות של גבר לבוש לבן, טלית רחבה בצבע תכלת מכסה את כתפיו
ומשתרעת עד מתחת למותניו, פניו קסומות וזיוותניות, כדוגמתם לא
ראה רפאל מעולם. לא ניתן היה להבחין בתווי פנים כל שהם, פרט
לשקע העיניים שהיה ברור מאוד. לא נראה כי זו מסכה שהדמות מכוסה
בה, אלא מעין מסך דיגיטלי מרצד, שהזכיר מרקע טלוויזיה מושלג
ללא תמונה. גופו היה חסון ובריא ועור ידיו זהה בגונו לפניו.
"אל תירא רפאל, באתי בשלום כי צדיק אתה בפני אלוהים," אמרה
הדמות בקולו של זקן בא בימים. רפאל, שקודם כמעט וברח אחוז
אימה, נרגע מעט, אך גופו נותר קפוא. הוא שלח מבט קצר אל אישתו,
תוהה על שלא הקיצה משנתה; הרי תמיד ישנה שינה קלה מאוד וכל רעש
קטן היה גורם לה לפקוח עין. "אל תדאג מהעומד לקרות," המשיכה
הדמות, "ה' אתך והכל עובד לפי תוכניתו." הדמות הרימה ידה
הימנית והצביעה על נקודה מסוימת מאחורי כתפיו של רפאל, "שרטט
נא בהתכוונות את עץ החיים על עץ הזית אשר בגנך..."
באומרו זאת התרחש דבר מוזר - לפתע מיקומם השתנה והם היו בגינתו
של הרב הלבן. מאחורי כתפיו של רפאל עמד איתן עץ הזית - בא
בימים, ענפיו מעוררי התפעלות והוא עמוס בפרי. רפאל, שהיה ישוב
על המיטה, כאילו נפל ממנה על הרצפה. הוא נעמד מיד מנער את
ישבנו, פניו נבוכות, והביט על הדמות שעדיין הצביעה לעבר העץ.
"...בבוא הזמן, תבוא אליך אישה, והיא שאיתה תפתח את צינורות עץ
החיים, דרכם אורות ירדו ויאירו את מלכות המשיח."
רפאל התבלבל ואמר מיד, "אך לפי הנבו... הנבואה שהועברה אלי
מאבות אבותיי הלוויים, אני... אני... וראש שבט הכהן נפתח את
צינורות עץ החיים לפני אחרית הימים..."
הדמות נעלמה כלעומת שבאה בתוך הבזק פתאומי והשאירה את רפאל,
שכבר ראה מוזרויות בחייו, חסר נשימה. לאחר דקה ארוכה שבה
התבונן בעץ הזית היפה, פסע לעבר דלת המטבח הפונה לגינה. עצי
לימון, אשכולית, תפוזים ושסק עמדו גם הם בגינה, אחד בכל פינה
כשבמרכז - עץ הזית. הגינה היתה מטופחת מאוד ודשא בריא כיסה
אותה. היא לא היתה גדולה במיוחד והיתה סגורה בצד אחד בקירות
ביתו ובאחרים היתה מוקפת בחומת אבן מכוסה בשיח מטפס ססגוני.
השער לעבר הרחוב מעולם לא היה נעול וילדי השכנים היו יכולים
להיכנס לגן ולהתרוצץ בו כאוות נפשם.
דלת המטבח היתה נעולה מבפנים. לא עברו יותר מכמה שניות אחרי
שרפאל דפק על הדלת, ושרה קלת השינה הגיעה בצעדים מהירים. הם
התבוננו זה בזו כשהיא פתחה לו את הדלת, אך לא אמרו דבר כאשר
נכנס. עוד יום אחד נותר לתענית.

החדר העגול שקק בפעילות טקסית. הקירות היו מכוסים בנרות
שחורים, ושלהבתם פרפרה בקצב מונוטוני. בדיוק במרכז החדר ניצב
עץ החיים, מצמרר למראה ומעורר מורא. הוא היה מגולף בעץ זית
רחב, בסיסו שקוע באדמה וצמרתו מחוברת הרמטית אל התקרה. את
הספירות ייצגו חורים בגזע, דרכם ניתן היה לראות מבעדו מצד לצד,
וחריצים סימטריים המדמים צינורות היו מגולפים בעומק של שני
סנטימטרים בין ספירה לספירה. החדר העגול היה עטור באותיות
מיסטיות עבות, שגולפו על קירותיו העשויים מעץ אלון. שולחנות
מדף קטנים, עשויים עץ דובדבן כהה, בקעו מהקירות מסביב לכל
החדר; על חלקם היו מונחים ספרים עבי כרס. בשעה זו שהו במקום
שלושים ושישת מקובלי החדר העגול בהרכב מלא. כולם היו באים
בימים, עטופים בטליתות תכולות, בגדיהם כותנה כחולה; שערות
וזקנים לבנים כיסו את פניהם ועיניהם רעמו. רובם עמדו בעיגול
סביב עץ החיים בשקט מקפיא, מרחקים סימטריים ביניהם, בדיוק של
סנטימטרים. חמישה מהם - ביניהם ראש המקובלים - היו צמודים לעץ
החיים, מבעירים אש בעזרת זרדי ארז, בתוך מיכל שהיה שקוע באדמה
לרגלי העץ. העשן עלה מעלה ונבלע בתוך חור בתקרה.
כשהאש גברה במיכל וכידודי אש החלו להמלט ממנה, התרחקו ממנה
חמשת המקובלים המרכזיים. ארבעה מהם הסתובבו מסביב ליהושע, ראש
המקובלים, עם כיוון השעון. שאר המקובלים במעגל החיצון הסתובבו
כנגד כיוון השעון מהמהמים בגרונם. יהושע פרש ידיו כעוף
מעלה-מטה, בגדיו בלויים ומפוחמים. אפילו זקנו הלבן השחיר
והקמטים החרושים על פניו בלטו מאוד באור האש. יהושע גנח בקול
רם, ממלמל בארמית בלתי ברורה. לפתע אחז בידיו בעץ החיים וצעק,
"מטטרון! מטטרון! מטטרון!"
העץ התעורר לחיים, הילה אפלה - שאם מתאמצים להעמיק בה מגלים
גוון סגול מאיים - עטפה אותו. האש גברה עוד וערפיח החל משתלט
על החדר. שליחי מטטרון פרצו בהמוניהם מפתחי ספירות עץ החיים.
הם ריחפו בזעם במהירות עצומה בין ידי המקובלים והרעידו אותם.
ראש המקובלים החל מתייפח בקול וצועק, "מטטרון אלא מקורה רהטאל,
אלא מקורה רהטאל!" הבקשה מולאה במהירות, שליחי מטטרון עזבו את
החדר וחסו על הנוכחים. במהרה הגיע רהטאל. למרות שלא היו יכולים
לראות אותו, המקובלים חשו את נוכחותו הכבדה בחדר ושערות ראשם
סמרו. עץ החיים יצר אשליה שהוא מהבהב בתוך הערפיח הסמיך ששרר
בחדר וצרב את עיניהם.

כאילו שהוא אינו חשוב, ישב בין האנשים באוטובוס שנע לאיטו
ברחובות ת"א. בראשו מתפתלות שאלות שלהן תשובה אחת, אותה הוא
יגלה במהרה. ייעודו יתחוור לו עוד מעט, הוא יוכח בפניו בעוד
זמן קצר. כשהאוטובוס נעצר הוא התרומם על רגליו, על ראשו כיפה
סרוגה, שערו שחור ודקיק, גופו שחום וצנום. הנהג הביט בו כשירד
במדרגות האוטובוס. הוא פסע על המדרכה בין העוברים והשבים, הם
מביטים בו ואינם יודעים כי התימני שמתהלך ביניהם ישנה את מהלך
ההיסטוריה בשעה הקרובה. מבטו מבט מוות אדיש, מוחו צלול ואנרגיה
מסוג מיוחד מתאספת סביבו מרגע לרגע. ככל שהתקדם גדלה כמות
האנשים סביבו, כמעט כולם נעים לכיוון שהוא נע בו - לעצרת. הילת
הירח בצבצה מעבר לענני הנוצה שריחפו בתנועה איטית מעליו. קול
זמר החל נשמע מהכיכר. הוא עדיין היה הוא, אך לא לאורך זמן. אט
אט הפך לבובה התלויה בחוטים המופעלים מעליה.

בחדר העגול הטקס היה בשיאו. המקובלים שרטו את בגדיהם כשהם
מסתובבים סביב עצמם במהירות שהיתה גורמת לאדם רגיל ליפול על
הרצפה. יהושע צעק, "רהטאל או רהטאל... אלמקורה מלאך לשונות
האש..." האש החלה גוועת במיכל, וארבעת המקובלים החוצצים בין
ראש המקובלים למעגל החיצוני החלו לפזר זרדים לתוכה והגבירו את
עוצמתה. המקובלים במעגל החיצוני החלו למלמל את קללת ה"פולסא
דנורא".

אלפי אנשים ניגרו מהרחובות הסמוכים לכיכר מלכי ישראל, כמים
הזורמים מנחלים לים. הוא הגיח, פוסע, דרוך, מרחוב אבן גבירול
לעבר הכיכר מוצא במהרה את מקומו. הוא התיישב על טריבונה ליד
מדרגות היורדות מבמת הכיכר, ממתין כצייד האורב לטרפו. ברמקולים
נשמע קולו העמוק והזקן של ראש הממשלה רועם, "די לאלימות! די
לטרור!"

בחדר העגול החלו לחתום את הקללה. כל המקובלים טמנו ידיהם זה
בידי חברו והסתובבו נגד כיוון השעון, עיניהם אדומות מהעשן
השורר בחדר, כשהם אומרים ברורות, "הטל מוות על ראש הממשלה של
ישראל! שיהיה הוא מקולל! מקולל! מקולל!" הם נעצרו במקומם אחרי
הגיית הקללה האחרונה, והביטו זה בעיני זה מחייכים קמעה. הדלת
נפתחה ואור התפרץ לאפלוליות החדר. ניתן היה לראות את העשן
החומק החוצה. הם יצאו בזה אחר זה מהדלת בסדר מופתי ובשקט
מוחלט; משימתם הושלמה.

פמלייתו של ראש הממשלה ירדה במדרגות הבמה, כשהוא מהלך במרכזם,
עטוף בשומרי ראשו. התמיכה הציבורית שקיבל בעצרת גרמה לו לחייך
בסיפוק. הוא חשב על הקשיים בהם עמד בשנים האחרונות, וידע כי
זוהי נקודה חשובה במנהיגותו. כמות האנשים שהגיעה הוכיחה את
צדקת דרכו. הוכיחה לכל עם ישראל, כמעט...
הלימוזינה חיכתה מולו.
לפתע הוא חש במשהו מצמרר מאחוריו. שלושה רעמים רצופים הדהדו
בגופו. ראש הממשלה הסתובב לאחור, ראה את התימני מחזיק בידו
אקדח מכוון אליו, ואז נפל על הרצפה כשהוא שומע צעקות המומות
מרחוק, "סרק... סרק... סרק..."
הוא הרים מבט אחרון מעלה, הילת הירח האירה את ענני הנוצה.

שלוש ביצי עין, כמה טוסטים מהבילים, סלט ירקות וכוסות תה נחו
על השולחן. במטבח הקטן ישבו מיה והוריה ומהסלון הגיחו קולות
עמומים מן הטלוויזיה שנשכחה דלוקה.  
"ראית כמה אנשים הגיעו לעצרת?"
"עכשיו הצצתי בטלוויזיה, אמא, ממש המון."
"וזה לא עושה לך חשק?" שאל ברק ולגם מעט תה, מביט בבתו. כיוון
שפיה של מיה היה עסוק בלעיסה דבורה המשיכה, "זה נראה ממש כמו
פסטיבל והרבה חבר'ה שלך שם..."
"ממש לא בא לי. בכלל לא בא לי להיות דחוסה כמו סרדין היום."
"אבל המטרה... צריך את הצעירים בשביל לתמוך במטרה..." אמרה
דבורה בטון היתולי וכיווצה את אגרופה בתנועה פטריוטית.
"אני בטוחה שיש שם מספיק ייצוג של הכתה גם בלעדי," היא גיחכה
והוסיפה, "חוץ מזה, אני יודעת למה אתם רוצים כל כך שאני אלך
לדברים כאלה..." מנחשים כבר מה כוונתה הרימו שניהם עיניהם
מהאוכל והביטו בבתם. "אפילו שלא תודו... אתם רוצים בעצם לשריין
אותי בתור שליחה שלכם בגלל ההסכם המוזר שעשיתם, שגורם לכם
חסכים פוליטיים."
דבורה וברק שלחו מבט קצר זה אל זו וחייכו. עוד לפני שמיה נולדה
הם הגיעו להסכם שפרט להצבעה בקלפי הם לא יעשו כל פעילות
פוליטית. דבורה היתה שמאלנית נלהבת וברק ימני. שניהם היו
פעילים והלכו להפגנות רבות. באופן מוזר חדרו העימותים בין שני
המחנות למערכת היחסים שלהם. אחרי וויכוחים נמרצים היו פעמים
שבהם כעסו כל כך זה על זו עד שלא דיברו ימים. לבסוף, בשיחה שבה
הביטו על הצד הלוחמני הזה באופיים, החליטו ביחד שכדאי שיוותרו
על הפוליטיקה בשביל לשמור על הקשר הטוב ביניהם. ואכן, כפי
שלימד הזמן, היתה זו בחירה נכונה עבורם.
"איזה שטויות..." אמרה דבורה והחיוך שהיה מרוח על פניה הפך
לצחקוק נבוך. ברק נדבק אף הוא באותו צחוק ומיה הביטה בהוריה
חושבת כמה היא אוהבת אותם כך - צוחקים.  
"אבל עכשיו באמת," אמרה דבורה לאחר שנרגעו, "באמת בלי קשר
לחסכים הרגשיים של אבא ושלי להפגנות..." שוב חייכו כל יושבי
השולחן כשאמרה זאת אך דבורה הרצינה מיד והמשיכה. "ללכת
להתאוורר קצת בעצרת לא היה מזיק לך. את קצת סגורה בבית בזמן
האחרון, לא?"
מיה קברה את מבטה בצלחתה ושתיקה ארוכה ומעיקה השתלטה סביב
השולחן. "יש תקופות כאלה," לבסוף אמרה מיה וטבלה חתיכה מהטוסט
בחלמון של הביצה.
"כן, זה לא מטריד אותנו שיש לך תקופה שמדכדכת אותך, שיש דברים
שמדכאים אותך. זה נורמלי. אבל..." לשונה נבלמה כשהרהרה כיצד
כדאי להגיד את הדברים הבאים ומיה הפסיקה לאכול ושטפה במבט סגול
את אמה. "אבל," המשיכה דבורה, "אני  אנחנו  קצת חוששים
שהסיבה אולי לא לגמרי ידועה לך, ועד שלא תדעי מה הסיבה, יהיה
לך קשה להתמודד עם כל מיני דברים בעצמך. למשל כמו שחזרנו
מהאודישן... לא דיברנו על זה עוד, אבל זה נראה קצת מוזר שאת
מצליחה להיבחר לתפקיד, שכל כך הרבה נערות רצו בו, ואז במקום
לשמוח... וגם אם שמחת בהתחלה, בשניה אחת הכול נעלם ובלי סיבה
גלויה לעין. היית ממש עצובה." מיה השפילה את עיניה ודבורה
השתתקה. לאחר כמה רגעים מתוחים, מיה החלה להתעסק עם הביצה
בצלחתה. היא חתכה אותה לאט לפרוסות וכשסיימה לחלק אותה הכניסה
מעט מהחלבון השרוף לפיה. היא לעסה אותו לאט וקול פצפוץ חלוש
חדר את הדממה שהתהוותה במטבח. "כל מה שאני רוצה להגיד," המשיכה
דבורה בטון זהיר, "שאולי בתקופות כאלה צריך להיתמך במסגרת שאת
מכירה. לדבר אתנו, או עם אבא לבד אם את מעדיפה   להמשיך
להיות עם החברים שלך..." כשאמרה זאת סקרה את מבטה של בתה, אך
הוא לא הסגיר לה דבר. "שמעתי שאמרת לאבא בבוקר שאת רוצה להפסיק
את הבלט..." דבורה עצרה והמתינה לתגובה, אך מיה רק לקחה ביס
נוסף מהטוסט. "אולי כדאי להמתין קצת, שתצאי קצת מהתקופה הזאת
ואז לראות אם את בטוחה..."  
"אני בטוחה שאני רוצה להפסיק, מאה אחוז," אמרה מיה בפה מלא
למחצה.
"טוב..." המהם ברק, מנסה לרסן את השיחה, ממצמץ בעיניו במהירות,
אך השתתק כשאשתו נעצה בו מבטה.
"רגע אחד, אולי לא כדאי למהר," אמרה דבורה. "את רוקדת כבר כמה
שנים וזה תמיד עשה לך טוב, לא? אפשר לחשוב על שינוי בסגנון.
אולי תעברי למודרני ואז..."
"לא, אמא," קטעה את דבריה, "אני רוצה הפסקה עכשיו! לגמרי,
הפסקה, באמת. אל תלחצי עלי יותר. בבקשה."
דבורה הביטה בבתה, סוקרת את הבעת פניה, ואז פלטה אנחה קטנה
וחזרה לאכול מבלי להוסיף מילה. ברק הביט לסירוגין בבתו ובאשתו
ואז שב אל צלחתו אף הוא.
"חשבת על חוג אחר במקום?" שאלה דבורה לאחר מספר רגעים.
בעודה חושבת על התשובה לקחה מיה את כוס התה וקירבה אותה לפיה.
לפתע החלה ידה לרעוד מעט וחרף ניסיונותיה לייצבה הרעידות רק
גברו מרגע לרגע. היא ניסתה להניח את הכוס בחזרה על השולחן
כראוי, אך זו נשכבה על צידה והתה החם נשפך, משתלט על כל מקום
פנוי בשולחן. הוריה הביטו בה בתדהמה ואביה שאל אם היא מרגישה
לא טוב; אך לפני שהספיקה לענות לו, חשה כי כל האנרגיה שזורמת
בגופה מתכלה. כמו בובה חסרת חיים היא נשמטה על צידה, מהכיסא
לרצפה. מיד רכנו מעליה הוריה, חרדים, כשברק בקול מלא אימה שואל
את בתו מה היא מרגישה. בנוסף לקולו של אביה היא שמעה קול רחוק
מהדהד. לא היה לה ברור מה נאמר, רק נימת הקול שאחזה בתודעתה
הביאה אותה לידיעה שדבר רע מאוד קרה. עיניה הוצפו בדמעות
וטשטשו את שדה ראייתה, אך היא לא התייפחה. "למה את בוכה? כואב
לך משהו? את עצובה?" מיה שמעה את אמה. היא ענתה בקול כמעט צלול
לחלוטין שהיא לא מרגישה דבר, ששום דבר לא מעציב אותה ושהיא לא
יודעת למה לא מפסיקות הדמעות לזלוג מעיניה. היא הוסיפה שהיא
שומעת את אותו קול מוזר שמגיח מרחוק. הוריה החליפו ביניהם
מבטים מהירים ודבורה אמרה שכדאי להזמין רופא או אמבולנס.
"לא!" אמרה מיה נחרצות, "אני לא יודעת מה קורה, אמא, אבל אני
בסדר, עוד מעט יהיה בסדר." למרות זאת דבורה קמה ממקומה והלכה
אל הטלפון.
"דבורה..." קרא לה ברק והביט בה בשאלה.
"אבל תראה מה קורה לה, היא מדברת כאילו כלום אבל היא בוכה
כאילו מישהו מת! הגוף שלה כמו משותק! חייבים לקרוא לעזרה!"  

הם סיימו את ארוחת שבירת התענית. בטנם היתה מלאה למחצה, כי לא
היו יכולים עדיין להיטיב לאכול. רפאל ישב מול מיכאל בחדר
האוכל, שהיה עשוי כולו מעץ אדמדם. כבר הורדו מהשולחן כלי
המאכל, המאפים והתבשילים ששרה הכינה ונשארו עליו רק שתי כוסות
יין אדום, חצי מלאות. השיחה קלחה ביניהם וההתרגשות סביב
חוויותיו של רפאל מהליל הקודם היתה גדולה. "מה זאת אומרת לפתוח
את עץ החיים?" שאל מיכאל בעיניים סקרניות.
רפאל חשב, האם הגיע הזמן לתת למיכאל מן הסוד, והחליט להתחיל
לטפטף לו בעדינות. "לפי הקבלה היהודית העתיקה, כשאלוקים ברא את
העולם, הוא האיר מאורו כדי להפיח חיים בתוהו ובוהו שהיה שרוי
בעולם. אבל העולם הזה בו אנו מתקיימים בהווה ואז, לא יכול היה
לעמוד בעוצמות האור האלוהי. היה צורך לבנות כלי אשר יצמצם את
האור, עד אשר יהיה ניתן להביאו לעולמנו אנו מבלי לשורפו כליל,
אך מצד שני לא לפגוע בטוהר האור - באיכותו הטבעית. זהו עץ
החיים - הכלי המיוחד ביותר עלי אדמות." הרב הלבן כחכח בגרונו
ואז המשיך, "עשרת הספירות המרכיבות אותו הנן האלמנטים המצמצמים
את עוצמת האור, כל ספירה במשמעותה היא. האור נשפך מהספירה
העליונה - כתר, או נכון יותר לומר - יורד בצורת ברק מטה מהכתר
לחכמה, ואז לבינה ולחסד וכך עד לספירת מלכות אשר בה אנו חיים.
צבעה של ספירת מלכות כחול, כמו כשמביטים מהחלל על כדור הארץ
ורואים את צבעו הכחול..." הבעת פניו של מיכאל הראתה כי עומד
הוא לשאול דבר מה, רפאל חיכה שניה או שתיים אך כשראה שתלמידו
לא פוצה את פיו המשיך. "ידוע כי בהתחלה, בזמן גן עדן, האור
הגיע מצומצם אך ישיר למלכות, וחופשיות הזרימה של האור היתה
אבסולוטית. כשאדם וחוה חוללו את החטא הראשון, צינורות עץ החיים
נסגרו והאור נכלא בתוך כל ספירה." רפאל משך באפו והמשיך, "האור
לא יכול היה לאבד מאיכותו וקיומו נשמר, אך הזרימה אבדה והמוות
והסבל בעולם הם תוצאה של הכליאה. לא היתה אפשרות שהאור הזורם
בצורה מעגלית ומחובר ישירות לאלוהות יחזור עם חטא למקורותיו,
דהיינו - חושך שיתערבב באור ואז אין הוא טהור עוד. אך ישנם
מקומות בהם צינורות עץ החיים פתוחים, פתחים צרים אשר רק יחידי
סגולה מצליחים לנוע בהם בחופשיות. על-פי הנבואה שהועברה לי דרך
אבי, שהגיעה ועברה דרך אבות אבותיי, באחרית הימים, בן לבית
הכהן הגדול ובן לבית הלוי ישלבו ידיהם בעץ החיים, צינורותיו
יפתחו והעץ ידבר למשיח ויעורר את כוחותיו, וזאת רק כאשר הקרקע
תהיה מוכנה לכך. ואז, בעזרת השם, יבוא המשיח וירכב על חמורו
הלבן..."
"איך נדע כי הקרקע תהיה מוכנה לכך?" שאל מיכאל.
"דרך נבואה שתבוא על ידי שליח אלוקים," אמר רפאל, "והסימנים
לכך שהשליח מתקרב ברורים לי."
"זה מדהים!" מיכאל התלהב ועיניו נצצו.
"כן... אבל מטריד אותי שהדמות אמרה כי אישה תפתח איתי את עץ
החיים. הלא לפי הנבואה, אני, בן למשפחת הלוי, אפתח את צינורות
עץ החיים עם בן למשפחת הכהנים."
"ולא שאלת אותו על כך?"
"שאלתי!" אמר רפאל, "אך ברגע זה ממש הוא נעלם במעין הבזק חזק
למול עיניי." כשאמר זאת הוא נקש באצבעותיו בחוזקה ובדרמתיות
מול עיני מיכאל, ממחיש את ההבזק, והמשיך, "ואני מצאתי את עצמי
פעור פה מול עץ הזית."

בסופו של דבר דבורה לא התקשרה להזמין עזרה. לאחר שמיה חזרה
לעצמה, עיניה פסקו מלדמוע ומעט כוח חזר לגופה. היא התרוממה על
רגליה ואביה תמך בה כשפסעה לחדרה. הוא השכיבה במיטתה ודבורה
הביטה בדאגה מפתח הדלת. לא חלפה דקה והיא נרדמה. ברק סגר את
הדלת אחריו והביט באשתו.
"היא נראית מותשת, המסכנה..." אמר כשהתיישב על הספה בסלון.
דבורה התיישבה לצידו מבלי להסיר ממנו עיניה. ידה גיששה אחר שלט
הטלוויזיה ואחרי שהשתיקה אותה אמרה: "מה נעשה?"
"אני לא יודע, באמת שאני עדיין לא יודע."
"אתה יודע מה אני חושבת...?" ברק העיף מבט חטוף בדבורה ומיד
השפיל את עיניו. זה גרם לאצבעות בידיה לנקוש באופן לא רצוני על
ידית הספה. "אתה מבין שהפעם אין ברירה?! שחייבים!"
"אני לא בטוח. ממש לא בטוח."
דבורה לקחה נשימה עמוקה לפני שפתחה את פיה להגיב, אך למרות
אותה נשימה היה אופן דיבורה מהיר וטעון. "זה בדיוק העניין -
אתה חוזר ואומר שאתה לא יודע ולא בטוח. אולי התשובות לא יכולות
לבוא מאתנו באמת. אפילו שניסינו להימנע מזה, אנחנו צריכים
להפנות אותה לעזרה מקצועית. אתה לא יכול להמשיך לבוא מהמקום
הזה שננסה לפתור את הדברים רק בתוך המשפחה."
"את זוכרת שבפעם האחרונה ששלחנו אותה לטיפול כשהייתה בת שמונה,
הדבר היחיד שהיא עשתה עם הפסיכולוגית היה לשחק משחקי שולחן?
כלום היא לא הצליחה להוציא ממנה."
"אולי, אבל זה היה שונה. זה גיל אחר. אולי הפעם היא כן תיפתח.
חוץ מזה שמשחקי שולחן או לא משחקי שולחן, בסוף הטיפול מיה היתה
במצב הרבה יותר טוב." ברק השפיל עיניו שוב ודבורה הוסיפה: "ולא
בטוח שפסיכולוג זו הדרך הנכונה הפעם."
"למה את מתכוונת?"
"כשדיברנו על זה בפעם האחרונה זה היה אחרי האודישן, כשהיא הפכה
בשניה אחת מנערה מאושרת לעגומה, בלי שום סיבה נראית לעין. זה
דבר אחד. אבל היום היא השתטחה על הרצפה, בכתה וטענה שהיא שומעת
קולות! אתה מבין - שמעה קולות! לא בטוח שפסיכולוג זה מה שצריך.
אולי אפילו צריך לחשוב כבר על פסיכיאטריה."
עיניו של ברק החלו למצמץ במהירות כפולה מהרגיל. "אני חושב שאת
ממהרת מדי."
דבורה נאנחה ושקעה בתוך כר הספה, עוצמת את עיניה. רגעים של שקט
מתוח השתררו בחלל הסלון. לבסוף קם ברק והלך למטבח. כשחזר עם
כוס מים בידו דבורה פקחה את עיניה וסקרה את הבעת פניו. הוא
התיישב מולה, לוגם מהכוס.
"מה...?" פלטה דבורה.
"אני חושב..." הוא עצר וכחכח בגרונו לפני שהמשיך. "אני באמת
חושב שהכי כדאי, שגם אם נחליט בסוף לעשות משהו כמו לערב שוב
גורם חיצוני, כדאי שנעשה את זה פתוח. שנדבר עם מיה על המצב שלה
ונבדוק מה היא חושבת על זה."
"אתה מכיר את האהבה של מיה למילה טיפול..."
"אל תהיי בטוחה. יכול להיות שבנסיבות האלה היא בסוף תשתכנע שזה
הדבר הנכון לעשות בשבילה. וחוץ מזה, אני לא אומר שמיד כדאי
להפנות אותה למישהו. אני חושב שכדאי פשוט לדבר איתה על זה
כאפשרות, אבל במקביל לקחת את הזמן. את מבינה? בואי נראה מה
קורה בימים הקרובים. יכול להיות שזה היה משהו חריג וזהו. יכול
להיות שזו תופעה חד-פעמית. סך הכול זו תקופה עם הרבה שינויים
בשבילה. הרבה לחצים. הצילומים בעוד יומיים. היא בסך הכול בגיל
ההתבגרות... ההורמונים משחקים לה בגוף... לכי תדעי. יכול להיות
שהכול יהיה בסדר. צריך לראות."
"צריך לראות..." חזרה אחריו דבורה בטון מהוסס, ואז הוסיפה,
"אני פשוט דואגת שהמצב יתדרדר עוד."
"מה זה?" אמר ברק בפליאה כשמרקע הטלוויזיה צד את עיניו.
"תגבירי רגע, נראה לי שמשהו קרה."
דקות לאחר שהתחוור להם מה שאירע בכיכר, מצאה את עצמה דבורה
שטופת דמעות, מחובקת עם בעלה ולוחשת, "תראה אותי, עכשיו גם אני
בוכה."  

"אז עכשיו תחורר בעץ הזית עשרה חורים כמו בחדר העגול?" שאל
מיכאל.
"חס וחלילה מיכאל, חס וחלילה. לשרטט בהתכוונות זה דבר אחר
לגמרי. אפילו הפוך. אך לעת עתה אינך צריך לדעת על כך דבר."
מיכאל הביט בו ולשניהם היה קשה להסתיר את עוצמת התרגשותם.
הדלת נפתחה ושרה עמדה בפתח, פניה חתומות ומבשרות רעה. הרב הלבן
הביט בה בחזרה, כשההתלהבות הולכת ונעלמת מעיניו. "מה קרה?"
שאל.
"רצחו את ראש הממשלה," ענתה מיד.
עיניהם של מיכאל ורפאל נפערו. שרה לא האריכה שהותה בחדר, לאחר
שהנידה בעדינות ראשה לעבר בעלה והוא השיב לה בצורה דומה, היא
הפנתה גבה והלכה.
הרב ותלמידו לא החליפו מילה זה עם זה דקות ארוכות. לפתע נכנס
גדעון לחדר, פניו משובבות. בתמימות מלאה חיוכים הוא התקרב
לאביו, אך רפאל לא החזיר לו חיוך ורק אסף אותו לזרועותיו,
מחבקו בעדינות. מנסה להתנגד לאווירה הקפואה בחדר, חיוכיו של
גדעון הפכו לצחוק מתגלגל וכתם הלידה הלבנבן שלו רעד מתחת לעינו
בחן. מיכאל סקר אותם במבט חם, אך מלא תוגה. כשראה גדעון שאביו
אינו משיב לו צחוק, פניו הרצינו בהדרגה ועפעפיו כבדו. הוא הניח
את ראשו על חזה אביו והשאירו שם עד שנרדם.

שמונה שנים מאוחר יותר


לפני שהתעוררה היא חלמה אותו. נראה שהוא מתקרב לגיל העלייה
לתורה.
הוא עמד בסמטה שגבולותיה נתחמו בבניינים ישנים, בנויים מאבן
ירושלמית. בידו הוא החזיק כדור טניס ומאחוריו התנוסס דגל
ישראל, אשר הונח על אחת המרפסות. התזוזה בכל המראה התרחשה
בהילוך איטי. כתם הלידה מתחת לעינו בהק מקרני השמש ועורו,
שנראה כאילו נמשח בשמן, היה שחום ומתוק כדבש. הוא הקפיץ הלוך
וחזור את הכדור על הרצפה. עיניו פנו לעברה, בתחילה הן היו
רגועות אך פתאום הן נפערו, כממראה ביעותים. הכדור נשמט מידו
ונפל באיטיות לעבר הרצפה. הוא התגלגל ועבר בין רגליה ואז
הבחינה בעצמה. היא לא יכלה שלא להיות מופתעת כשראתה ששערה היה
קצוץ למשעי. עיניו של הילד היו מלאות אימה, וזוג ידיה הדפו
אותו לעבר כותלי הבניין הסמוך להם.
התמונה הזאת היטשטשה עד שנעלמה כליל, ומיה פקחה את עיניה בחטף
והתרוממה בחדות משכיבה לישיבה אחוזת אימה. חושך מוחלט עטף אותה
והיא התנשמה בכבדות. ראשית היא מיששה את שערה, לוודא שהוא שם.

ידה של מיה מיששה את השולחן הקטן שליד המיטה, אך לא הצליחה
למצוא את המשאף, וקוצר הנשימה שלה גבר מרגע לרגע. לבסוף מצאה
דבר מה. היא אחזה בשלט הרחוק, לחצה על אחד הכפתורים וקול מנוע
נשמע. התריסים הוגפו מעט, רק כדי חריצים קטנים, שקרניים עדינות
חדרו דרכם והאירו את החדר באור עדין. היא מצמצה בעיניה, מתאמצת
לאתר את המשאף שהיה מונח על השטיח סמוך למיטה. היא ינקה ממנו
שתי שאיפות עמוקות, ורק לאחר כמה שניות חזרה אליה נשימתה. אבל
עדיין לא נרגעה. היא יכלה לחוש את ליבה ההולם, ומיהרה לאחוז
בחוזקה באבן מדברית אדמומית בעלת נפח תפוז, שחיכתה לה דרך קבע
על יד המיטה. תמיד כשנכלאה בחלום שהקשה עליה, האבן הוציאה ממנה
את הלחצים שנטענו בגופה. גם הפעם היא חשה בהקלה כשתפסה בה,
איזונה אט אט חזר. כשנרגעה לחלוטין וחזרה למציאות היא נזכרה
בזה ששוכב במיטה לצידה. היא לא ראתה את ג'ון כבר שלושה ימים.
היא הסתובבה לעברו והוא היה מכוסה כולו בשמיכה, רק פניו בצבצו
מתוכה. היא בהתה שניות ארוכות בפניו היפות שהוארו בשלוש קרני
שמש עדינות. פיו היה פתוח מעט ונשימתו היתה שקטה מאוד.
היא הזדחלה לעברו מתחת לשמיכה עד שחשה בחמימות גופו, ולאט,
בכדי לא להעיר אותו, נצמדה אליו ברכות.

    לפרק הבא:  http://stage.co.il/Stories/383265