סופשבוע רגוע. כן, בטח!
ככה לא הייתי מגדירה את הסופ"ש היחידי שאני ממש זוכרת בפרטי
פרטים.
זה היה הסופ"ש הנורא ביותר, רומנטי, כל כך רומנטי, אחח... אני
כל כך מצטערת שזה היה הסופ"ש איתך, למה דווקא איתך? למה? סתם
שאלה מטופשת, אני הרי סתם קורבן מסכן של הגורל.
אני צריכה לשרוף בפניי את כל המזכרות שלך, את הפרצוף שלך
להעלים מזכרוני, ובכלל את הסופ"ש הזה לקרוע, לטשטש ולמחוק.
באותו רגע כל כך נהניתי להיות איתך, לאחוז לך את היד, לנשק
אותך, לשמוע את המילים היפות שלך. אילו ידעתי את המחשבות
האמיתיות שלך, אילו ידעתי מה הרצון האמיתי שלך, אני חושבת, אני
בטוחה שלא הייתי מגיעה איתך לכאלה מצבים רומנטיים.
הסוף, אח, הסוף המר הזה. לא אשכח בחיים את הסוף הפוגע הצורם,
השורף המכאיב והפוצע, שברגע אחד ניפץ את הנדר שנדרתי לעצמי,
נדר לאהבה אליך. קשקוש! הכל קשקוש, בלאגן אחד שלם.
אני כל כך מצטערת שזכיתי לטעום את טעם האהבה, טעם מתוק מתוק
בהתחלה, עד שעולה הריקבון, הוא נוטף, ועולה ומסריח, אויש, כמה
שזה מסריח. אף אחד לא מתאר לעצמו מה קורה כשנופלים לזרועותיו
של בנאדם, גבר, כזה גועלי ובאהבה כזאת גדולה. האהבה, כאילו עוד
בנאדם נוסף שחי בתוכי ומשתלט עליי. אינו יכולה להתנגד לה, הרגש
הזה, הרגש הזה שבסופו של דבר מציף אותך בכאבים ובדמעות. אויש!
פאק!!! למה? השאלה הראשונה שעולה מתוך המילה האהבה.

בסופ"ש הזה ליטפת אותי, אמרת לי מילים כל כך יפות, כמה שאתה
אוהב אותי וכמה שאני חשובה לך.
נישקת אותי, ברוך, בחום, באהבה.
הייתי בטוחה שזוהי באמת האהבה. שזה לא עוד בולשיט במאגר השקרים
שלך, הפנקס שלך מלא אצלי, כל כך מלא, מפוצץ, בשקרים שלך,
בהכאבות שלך.
הלכנו יד ביד ברחובות, בקניונים, בפארקים ובגני השעשועים,
למרות כל המבטים הנעוצים בנו כנעצים חדים ומוזרים. לא היה לי
אכפת מה אף אחד חושב, לא היה לי אכפת מההורים שלי, מהאחים שלי
ובטח ובטח שלא מהחברים/ות שלי באותו הרגע.
זו הייתה הפעם הראשונה שלי שהרגשתי מאוהבת באמת, הרגשתי את
הטעם המתוק הזה של האהבה. זה היה כל כך כיף, אין לי פשוט איך
להגדיר את זה אחרת - כיף! כיוף אמיתי, האהבה שבתוכי המשיכה
להשתלט עליי.
נפרדנו, היינו חייבים להיפרד אחד מהשני, הערב כבר עלה, והייתי
חייבת לחזור הביתה באותה השנייה.
הצפת אותי בטלפונים אחרי אותו היום, ובאסאמאסים מרגשים ביותר,
אחח... אלו היו ימים, הימים בהם הייתי כל כך מאושרת לראות את
הפרצוף המתוק והיפה שלך.

ימים עברו, חלפו, הזמן טס, אין תגובה, אין עונה, אין אף אחד.
היית כמו קיר לבן ומשעמם שניצב מולי וחוסם בפני את כל האמת
ומשאיר אותי בספק, פותח בפניי את כל האפשרויות שיכולות להיות.
לא יצאתי עם אף אחד, שמרתי לך אמונים.
ואתה? פחחח... אין לי מושג עם כמה בנות יצאת, אבל זה עניין
אותי, מאוד עניין אותי.
קוראת שוב ושוב את השיחות שלנו במסנג'ר ומשננת אותן היטב לפני
השיחה שלי איתך, שאני אדע בדיוק מה להגיד לך ושאני לא אפשל.
חיכיתי, אבל פחדתי.
היססתי, לחייג או לא לחייג?
מה אני אגיד? אם הוא לא יזהה אותי?
הוא שכח את הסופ"ש שהוא בילה איתי?

אך הכל נשאר ויישאר לעולם ועד בסימן שאלה, חידה לא פתורה, אבל
תוצאות יש כבר, כאב ושברון לב תמידי, מהאדם שאהבתי ואוהב תמיד.