כבר ארבע עשרה שנה שאני עושה הכל הכי טוב כדי שתתגאי בי למרות
שאני יודעת שזה לא הגיוני.
כבר ארבע עשרה שנה שכל תעודה, כל פרס, כל מילת הערכה שקיבלתי -
הן שלך, ולו מבחינתי.
כבר ארבע עשרה שנה שאני רוצה לספר לך על הדברים הנפלאים שקרו
לי, ועל כל הדברים הכואבים.
וכבר ארבע עשרה שנה את לא כאן.
ואין לי למי להראות, ולספר.
את לא יודעת כמה גדלתי.
את לא יודעת כמה פעמים רבתי עם אמא ורציתי לברוח אלייך.
את לא יודעת שסיימתי יסודי, ותיכון, והתגייסתי, והספקתי אפילו
להשתחרר.
את לא יודעת על הנשיקה הראשונה שלי.
את לא יודעת שקיבלתי רשיון נהיגה,
ושנסעתי לפולין, בגללך, למרות שאף פעם לא רצית שאסע.
את לא יודעת שיש לי חבר, וגם לא ידעת על זה שהיה לפניו.
את לא יודעת שירשתי את הכישרון שלך למילים, שבזכותך אני עד
היום אוהבת לקרוא.
את לא יודעת שאני כותבת שירים.

את לא ראית כמה אחי - הנכד הקטן שלך - גדול.
הוא כבר עבר את המטר שמונים וכולנו צריכים להסתכל עליו מלמטה.
את לא ראית אותו עולה לכיתה א' והשנה הוא מסיים תיכון ועוד מעט
מתגייס.
גם את תעודת ההצטיינות שהוא יקבל בסוף השנה (כרגיל) את לא
תראי.
אף פעם לא ראית אותו משחק כדורסל.
לא היית בבר מצווה שלו.
גם על הנשיקה הראשונה שלו את לא יודעת.
גם לו יש רשיון נהיגה וגם הוא נוסע עוד שבועיים לפולין,
בגללך.

אחרי ארבע עשרה שנה אנחנו כבר כמעט לא מגיעים אל הקבר שלך.
לשנינו יש מעט מידי זכרונות מכדי שנשקיע אותם באבן.
כשאנחנו רוצים לדבר אלייך - אנחנו פשוט מדברים ומקווים
שתקשיבי.
הלב של שנינו נצבט בכל פעם שהחברים הולכים לסבתא לארוחת יום
שישי.
גם אנחנו רוצים ללכת לאכול אצלך.
אני רוצה שתהיי בסיום התיכון שלו, כי את שלי פיספסת.
אני רוצה שתהיי בחתונה שלי.
אני רוצה שלילדים שלי תהיה סבתא-רבא, כמו לאנשים אחרים.
אני רוצה שיהיו לי סיפורים לספר לילדים שלי, אבל אין לי מספיק
זיכרונות כדי לספר סיפורים. אני רוצה שיהיו לי זיכרונות.
אני רוצה שתגידי לי שבאותו יום אחרון - אמרתי לך שלום כמו
שצריך, כי אני לא זוכרת.
אני רוצה שתתני לי חיבוק אחרון.
שתספרי לי את כל הסיפורים שהבטחת לספר לי כשאגדל. כי גדלתי.
אני רוצה שתבטיחי לי עוד הבטחות, בין אם תוכלי לקיים אותן ובין
אם לא.

כבר שני שליש מהחיים שלי אין לי סבתא ואני עדיין כל כך
מתגעגעת.