והנה סופסוף הגעתי לרגע המיוחל, לפיסגת שאיפותי: תור למחלקת
כאב-ראש באיכילוב!!! לקח לי בערך מיליון שנה להגיע לשם (מן
הסתם צעדתי את כל הדרך ברגל מאנטרקטיקה הצפונית...) והופ אני
שם! הולכת לגמור אחת ולתמיד עם שנים ארוכות של סבל בצילה של
מיגרנה שטלתנית-סאדיסטית.

מה אומר, פשוט חגיגה!!! שכחתי מהפצע על השפה התחתונה, שכחתי
מהפצע בתוך הפה, שכחתי גם איזה יום היום, ולא היה חסר הרבה
שאשכח מיגרנה - מה? שמתי פעמיי (הממונעות) להיכל הבריאות
המקודש של דר' מ. המהולל בכבודו.

נכנסתי לקומפלקס האינסופי של שרי אריסון-איכילוב (יש שם איזה
3,000 בניינים, בני-בניינים, נכדי-בניינים ואפילו
ניני-בניינים, מבואות, מנהרות, גשרים ומה לא). התברברתי לי שמה
איזה חצי שעה עד שמצאתי את המטמון: אגף ד', חדר מס' 1 (אפילו
הגעתי בזמן: 10:00 פונקטו). כולי נפעמת ונרגשת מגודל המעמד -
שעטתי במסדרון ודפקתי על הדלת. נכנסתי פנימה בדחילו וברחימו,
ומה המחזה שניגלה לעיניי? חדר אפלולי ואטום ובו מזכירה רגילה
יושבת מול מחשב רגיל, ולצידם בתוך כיסא גלגלים מונחת האחות
הראשית שמצווה עלי: תמתיני בחוץ, יש לנו בעיות עם המחשב!
מצייתת ביראה, יצאתי החוצה אל מסדרון באורך 30 מ' וברוחב פחות
ממטר מלא בכיסאות כחולים מחוברים כאלה ומול הכיסאות 2000
דלתות! מעבר למסדרון הצינורי והחנוק הלזה נמצאת מחלקת הרנטגן,
שם יושבים וממתינים לתורם חולים מכל מחלקות בית-החולים על
כיסאות גלגלים והריח החמוץ-חריף של חומר פיתוח הרנטגן, התרופות
ומה לא - נישא סמיך באוויר. מדי פעם נשמע קול סופרן בכריזה:
שמעון רחמו! ליאון ינקלביץ'! וכדומה. הרגשתי שעוד רגע אני
עומדת לקבל את ההתקף הנורא ביותר שהיה לי של מיגרנה! (וגם
להקיא שם על כולם כבונוס). לאחר כדקה קראה לי המזכירה לחדר מס'
1. האחות הראשית על כיסא הגלגלים דיברה בטלפון והסבירה למישהו
איך להכין... חמין!!! (שימי את הקישקע ותפוחי האדמה בסיר וכו'
וכו') לא היה לי אוויר, קיבלתי סחרחורת ונשנקת שאלתי אותן אם
יש חלון פתוח. להפתעתי הן ענו במקהלה פרה-רפואית שכל החלונות
פתוחים והם רק מכוסים בוילנות... אמרתי שיש לי כנראה
קלסטרופוביה... האחות הפטירה שיש לה פציינטית שדומה לי בול
(ממש תאומה). המזכירה פתחה לי תיק וזרקה אותו לכיוונה של
מתלמדת מבוהלת שמנשקת מזוזות לבושה בחולצת-בטן. ביקשתי להפגש
עם דר' מ. (כפי שהמליץ לי רופא המשפחה שלי). המזכירה אמרה
שקודם אפגש עם דר' ד. והסבירה לי שבעצם דר' מ. ודר' ד.
היינו-הך הם (?!) עובדים יחד - תאומי רפואה זהים! עוד הוסיפה
כי דר' מ. עובד עכשיו על איזו הרצאה, אבל הוא יכנס לפגישה
בהמשך. "את יכולה לשתות משהו בינתיים" היא הציעה...

יצאתי מחדר מס' 1 עם תחושת בחילה ונסתי על נפשי לכיוון
בית-הקפה השפוי של "שרי". הזמנתי קפה וקרואסון ומרוב בלבול
שכחתי שאני בעצם בדיאטה. אכלתי ושתיתי בעמידה, נשענת על שולחן
בר גבוה כזה נטול כיסאות!!! אספתי את עצמי ואת שאריות הקפה
ויצאתי לעבר ה"גינה" בחזית. מצאתי שם ספסל חום שמעליו השתרך לו
מטפס בעל עלים ירוקים ופרחים אדומים - בול תואם את הבגדים
שלבשתי (מכנסיים אדומים, סוודר ירוק ומגפיים חומים) הרגשתי
שאני נעלמת והופכת לחלק אינטגרלי מהנוף... עישנתי לי סיגריה,
בהיתי בעשן ובבליל היוצאים והנכנסים בשערי בית-החולים. מתוך
העלווה הירוקה ומבין אודם הפרחים - הבטתי בשעון (שבטלפון)
ונבהלתי: חלפה מחצית השעה! רצתי מיד לכיוון אגף ד' וראיתי שאלה
שהיו לפני נכנסו לרופאה. ישבתי בכסא הקיצוני מבין עשרת הכיסאות
המחוברים והמתנתי. עפעפיי כבדו ועיניי בערו ובין נימי הדם בהו
באחות אחת בחלוק לבן המתגלגלת על כיסא הגלגלים הלוך ושוב
במסדרון, ובכל פעם שהתקרבה אלי, הזזתי את רגליי הצידה כדי
שהגלגל לא ייתקע בהן לצמיתות. אנשים שונים ומשונים צעדו ועברו
בסך מול עיניי הצבות: סניטרית כבת 100 עוטה חלוק לבן יצאה ובאה
בכל 2,000 הדלתות (נראתה כמו עכבר מעבדתי לבן במבוך), רופא
(כנראה דר' מ.) שאיזה חמישה דבלולי שיער ג'ינג'יים ארוכים
עיטרו את קרחתו העגולה, איש ואישה יצאו מאחד החדרים ונראו כמו
זוג קבצנים. היא - בלבוש של רפתנית ולרגליה היחפות נעלי אצבע
(באמצע הקור של דצמבר!) והוא - נראה כמי שהוציאוהו זה עתה
מפח-אשפה של מסעדת פועלים - אשכרה. לצידי "ישבו-ישנו" שני
קשישים לבני-שיער (מול הדלת שעליה רשום מח' אלצהיימר ופרקינסון
- בהתאמה). חששתי שתיכף יתערטלו או ילכו לאיבוד או יקרצו לי!!!
אישה אחת זעירה עברה שם וחגורת המכנסיים שלבשה נושקת לצמד דדיה
(בהתבוננות שנייה הבנתי שבעצם יש לה גבנון על הגב) - נו שויין,
שום דבר כבר לא הפתיע אותי בסרט הזה: הגעתי כנראה ל"קן
הקוקיה". פזלתי לצדדים לחפש את ג'ק ניקולסון. אולי גם הוא היה
שם..? לא מתחייבת.

מבלי משים התחלתי להשתלב בנוף ההזוי. נמרחתי עם סכין בשיכבה
דקה על הכיסא וכמעט נרדמתי כשלפתע נפתחה דלת הקסמים של חדר מס'
3, ואלה שהיו בתור לפני - יצאו ממנו.
שאפתי אויר (דלוח) מלוא ראותיי וחשבתי: הנה הגיע תורי סופסוף.
אך לא!!! החיים אינם כה פשוטים מסתבר - שמעתי את הרופאה מלהגת
ומצחקקת בטלפון ברוסית!!! אלוהים ישמרני - רופאה רוסיה!  הדם
החל מזנק לי לראש, חלפה שעה מאז הגעתי!!!  נקשתי קלות על
הדלת (אולי הרופאה חושבת שאין לה יותר פציינטים...). "לחמתין
בב-ק-ש-ה!". נפלתי שוב לתוך הכיסא הכחול שזז וחרק מעוצמת
הנפילה והזיז יחד איתו את כל תשעת תאומיו הסיאמיים. מזוית העין
קלטתי את כיסא הגלגלים שועט לעברי. נדרכתי. "סליחה, האחות, אני
מחכה כבר שעה לרופאה?!" התחננתי. "א-נ-ח-נ-ו  מ-אוד
י-סו-די-אים" היא הפטירה לעברי, מדגישה כל אות. "אבל הרופאה
מדברת בטלפון כבר רבע שעה!!!"  כמעט בכיתי. "היא  ב-טח
נו-ת-נת  י-עוץ" ענה לי בארשת חשיבות עצמית כיסא הגלגלים...