[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







צביה כהן
/
בחזרה לסיני


על אף ריח הטחב והריקבון שהיו בתא הכלא, יכולתי עדיין לחוש
בבריזה המלטפת והטעימה שחדרה דרך החלון הזעיר. בניגוד ללילות
הקודמים הלילה הזה היה יחסית שקט. יכולתי לשמוע צלילי מוזיקה
רחוקים שכנראה בקעו  ממכשיר רדיו של אחד הסוהרים. ממרבית התאים
שלידי יצאו קולות שינה וכאילו נפגשו לשיחה נרגשת  על חירות
וחלומות מחוץ לתאים.
" צביקה"  אמנון לחש לי בטון ספק מעיר ספק מעניק לי הזכות
לישון , " אתה ישן?"
" נראה לך?" עניתי לו בטון פחות מתחשב " איך אני יכול
להירדם?"
היה זה לילנו החמישי בכלא הנוראי של שארם. מחר בבוקר אמור
להיערך לנו משפט שמאזני צדק היו האסוציאציה האחרונה שנקשרה בו.
הכי כאב לי על אמנון שנגרר אחרי לכל הסיפור הזה.
הוא הגיע אליי בשעה 7 בבוקר לפאב בדיוק שספרתי קופה. זה היה
בינואר, כמה שבועות לפני יום ההולדת שלי וחשבנו ביחד מה נעשה
לכבוד היום החגיגי.
" וולא הייתי מת לנסוע שוב לסיני" אמרתי תוך כדי הוצאת כלים
מהמדיח " לשבת ככה על החוף עם הצינגלה בסבבה, אולי ניסע?"
" השתגעת?" אמר אמנון ועטה על פניו את הפרצוף האימהי , שלבש
הרבה בקרבתי " יש המון תחליפים, אפשר לסוע למצפה רמון או
לניצנים..."
" עזוב אותך , אין כמו סיני"  קטעתי אותו, " בכל תחליף עלוב
מוצצים לך את הארנק ואין לך את האווירה כמה שינסו בפלצנות
להעתיק אותה"
" אני לא נוסע לסיני בשנה הקרובה" ,אמר אמנון בהחלטיות, " זה
או שנכבוש אותה שוב או שנחכה לפחות שנתיים שהרוחות ירגעו"
" שנתיים?" הבטתי בו כמו ילד זועף שהנה דוחים לו ביקור בלונה
פארק ביום " אני מציע נארגן איזה כיבוש"
" בסדר בסדר" , אמנון ביטל דבריי בזלזול " יאללא בוא נתקפל מפה
, תלך לישון"

הגעתי הביתה אחרי עשרים דקות. צ'ילום קיבלה את פניי בקפיצות
ובפיהוקים, כנראה הערתי את הנסיכה. הורדתי אותה לשירותים
הציבוריים בגינת הבית ועשר דקות אחר כך נפלתי על המיטה הלא
מוצעת שהייתה מכוסה ערמות קשקושים ובגדים. צ'ילום נשכבה על
רגליי ובכך הכתיבה את התנוחה בה אהיה ללא נוע בשעות הקרובות.
בחלומי נמצאתי בבסיס קטן עם כל מיני שלטים, שקראו לשמור על
הופעה ונקיון. הייתי מוקף מאות מילואימניקים . ידעתי שהיו אלה
מילואימניקים כי הם לבשו את המדים ברישול אופייני , טווח
הגילאים שלהם לא היה של חיילי חובה וזיהיתי את כל חבריי
לפלוגה. אני זוכר שכולם היו חמושים ושעמדנו ליד לוח צבאי
מאולתר שעליו התנוסס ציור של מעבר הגבול טאבה. עמדתי שם ועם
קרן לייזר אדומה הצבעתי על כל מיני סימונים בציור. אני זוכר
שהם היו קשובים אליי, על אף העובדה שכולם עישנו ג'וינטים  עבים
.
כשתמו  ההסברים שלי, פנינו כולנו לחניון עצום ממש כמו נושאת
מטוסים  גרנדיוזית. בחניון היו אלפי טנקים וג'יפים. התחלקנו
לצוותים וכל צוות עלה על טנק או ג'יפ. אחרי נסיעה קצרה ראיתי
את עצמי מרסס שורות של חיילים מצריים לבושים מדים לבנים
וצחורים כיונת השלום. במהלך הקרב צעקתי כל הזמן הוראות, כאשר
אמנון שישב לידי חבוש קסדה ואפוד צעק לי " צביקה יש לך טלפון"
והושיט לי  את המכשיר הנייד שלי שזימר ברקע פצצות המרגמה את
"עטור מצחך".
התעוררתי, אלעד היה על הקו.
" צביקה יא נודניק" הרחקתי את הפלאפון כי הוא ממש צעק והעיר
אותי מהקרב " למה אתה לא מכבה את הפלאפון כשאתה ישן?"
" מה קורה?" בחרתי להתעלם מהשאלה שהייתי שומע עשרים פעם ביום "
איפה אתה אחי?"
" מתחת לבית שלך, חשבתי לעלות, אבל עזוב אם רק התעוררת"  אמר
ופיהק.
" תעלה אחי תעלה" בער בי הצורך לספר למישהו על החלום ולדון
איתו על הפיכתו למציאות.
" יש משהו לעשן? " הוא כבר היה בחדר המדרגות ," חוץ מצ'ילום?"
" תמיד" אמרתי וקמתי לדלת לפתוח לו.
בזמן שהוא עלה הכינותי את הבאנג. החלטתי לספר לו רק אחרי שנעשן
ומוחו יהיה פתוח לרעיונות.
עשרים דקות אחרי זה כבר סיפרתי לו על החלום ועל כל מיני דרכים
להגשימו.
" בוא'נה , רעיון אדיר" אמר בעוד עיניו האדומות נצצו " הייתי
איתך בג'יפ בחלום?"
" לא, פיקדת על ג'יפ אחר" רציתי שיהיה מבסוט למרות שלא הופיע
בחלום.
" תשמע ראיתי באיזו תוכנית שבכל פעם שיש איזה מבצע חייבים
לקבוע לו תאריך ולעמוד בו" אלעד התחיל ממש להיכנס לעניין, "
אני חושב שיקח חודשיים למבצע הזה".
" סבבה , נקבע ב24 במרץ ", לקחתי בדיוק חודשיים , " ואסור
לדחות רק להקדים"


" צביקה, אני ממש פוחד ממחר" אמנון דיבר בקול רם יותר, גם כך
אף אסיר לא הבין עברית, " אני מת לדבר עם אמא שלי, להגיד לה
סליחה על הכל"
" סליחה על זה שאנחנו עזאם עזאמים יהודים" מיקדתי אותו על נושא
ההתנצלות.
" בני זונות כל הסטלנים האלה , איך הם ברחו לנו" אמנון ניסה
להסוות את בכיו.
כאב לי כל כך שהוא סובל. הייתי מוכן לקבל מאסר עולם ושרק
ישחררו אותו ( לא שזה לא מה שחיכה לי). ברגעים האלה לא היה
איכפת לי מכלום. הצטערתי על משפחתי, אבל הכל היה באשמתי, הכל
היה בגלל חלום דבילי שסחף אותי וגרם לי לסחוף אחרים.
" צביקה",  אמנון חיכה קצת עד ששוב יכל לדבר, " אתה חושב  שיש
סיכוי שהכל יסתדר וישחררו אותנו?"
" לא יודע אחי" , לא יכולתי להפיח בו או בי תקוות שוא, " אני
לא יודע מה יהי מחר. תנסה לישון, תחשוב חיובי".
" טוב" אמנון הבין את הצורך שלי לחשוב עכשיו לבד איך יוצאים
מהברוך הזה או יותר נכון איך מתאקלמים לנצח נצחים בסיני הזו
שכל כך אהבנו.
" אחי, אם אתה לא נרדם, תדבר איתי" לא רציתי להשאיר אותו לגמרי
לבד באפילה המסריחה הזו.


אני לא זוכר אפילו מאיפה היה לנו האומץ. תלינו כרזות כמעט בכל
צומת מרכזי " מתגעגע לסיני?, נמאס לך מאלטרנטיבות?, תתקשר
אלינו 053-581004 או"ס - אגודת אוהבי סיני" . כל מי שהתקשר
אלינו עבר חקירה מקיפה, מרגע שהבנו כי הוא סטלן ובאמת מתגעגע
לסיני בכל רמ"ח איבריו צירפנו אותו לרשימה. אם התקשרו פלצנים
ממוסדות מנופחים נפטרנו מהם בטענה כי זה גימיק פרסומי ואין שום
מבצע. אמנון שוכנע גם הוא להצטרף לחזית המאבק ויצר אתר אינטרנט
ססגוני לאגודת או"ס.
לאחר חודש הייתה בידינו רשימה של שש מאות חמישים וארבע חבר'ה
שהאמינו כמונו בחלום ונכספו לגעת באושר. נדהמנו ממש מההיענות .
מה גם שנענו להודעה חבר'ה ממש ברמה סטודנטים, יוצאי סיירות.
בחודש השני שהיה לנו התחלנו לתכנן איך עושים זאת . איגי, סרן
מתוסכל שמבצע סיני היה נראה לו כחלום מדהים,
הציע שתי אופציות. האחת, לעבור בקבוצות קבוצות ובמסוף הגבול
עצמו להתחיל בלחימה וכך לכבוש את השטח ממסוף הגבול עד לנואיבה
. השניה הייתה להגיע עד לחופים ולתקוף את הצבא שישב שם. לצורך
זה היינו צריכים לדעת אילו עמדות יש לאורך חצי האי סיני.
במשלחת איסוף המל"מ יצאנו אמנון ,אלעד, איגי, תמנע, אני
וצ'ילום שלי. שהגענו למסוף הגבול היה ריק ושקט. עובדי המסוף
סיפרו לנו שמעט אנשים עוברים את הגבול ושעד עכשיו לא היו
בעיות. עברנו צ'יק צ'ק את הצד הישראלי. בצד המצרי קיבלו את
פנינו כמה חיילים מצרים עייפים ובקושי קמו עם כוס התה שלהם
להעביר אותנו את הפרוצדורה. נסענו בג'יפ של איגי לכיוון טרבין
, לחוף של ג'מיל. בדרך הבחנו בכל מיני עמדות קטנות מאוכלסות
חיילים בודדים. תמנע, סמלת המבצעים שלנו ציינה נקודות על המפה
המנוילנת, ורשמה כל מיני נקודות על בלוק מכתבים צהוב. נסענו
לאט לאט ולמדנו את השטח כמה שיותר. בסביבות הצהריים הגענו
למונדיאל, החוף של ג'מיל. הבדואים מאוד התרגשו לראותנו ותוך
דקות אחדות כבר היינו ישובים על החוף עם לימונדה משובחת וחומוס
, שאין כמותו בארץ ישראל.
" נו הנה אנחנו בסיני וכלום לא קרה לנו אולי נוותר על הכיבוש"
אמנון העלה על הקול את מה שעבר במוח של כולם.
" כבר אי אפשר לסגת מהרעיון" אמרתי ישר כדי שלא ניסחף לדיון
מיותר ונגלה כי אמנון צודק , " צריכים שיהיה בטוח כל הזמן"
" חוץ מזה" אלעד הוסיף בין שאכטה לשאכטה מהנרגילה, " אנחנו עוד
לא שעה פה, אתה לא יודע מה עוד יכול לקרות לנו כאן"
הייתה שתיקה. כולנו  התרכזנו בהעברת הנרגילה משמאל והג'וינט
מימין. אמנון לא דיבר שוב. ג'מיל הצטרף אלינו ושיתף את כולנו
במצבו הכלכלי הקשה מאז המצב. הוא הפציר בנו לומר לישראלים
שיבואו, שלא יפחדו . " כול תמאם" אמר וחייך חיוך צהוב, " תבואו
בית שלי שלכם" השתיקה נמשכה. בערב ישבנו רק אמנון ואני , השאר
הלכו לטייל בחוף השומם. ג'מיל הצטרף אלינו לקפה וליטף את
צ'ילום, שאכלה חול כל הזמן. אמנון התחיל לדבר עם ג'מיל בערבית
מעולה שידע מהצבא. לא עקבתי אחרי השיחה הייתי מסטול לאללה
והבטתי בים המטמטם שלא היה לנו כמותו בתל אביב או בחוף בית
ינאי.
כשג'מיל הלך שאלתי את אמנון על מה הם דיברו.
" על דא והא" אמר לי אמנון בזמן שגמע את השאכטה האחרונה של
הג'וינט.
" על מה אחי?". לא ויתרתי לו בקלות.
" שאלתי אותו שאלות על המצרים, על איך פה מאז האינתיפאדה
וזהו". הוא נשכב לו על מזרן והפנה אליי את הגב. אמנון אף פעם
לא תיפקד תחת השפעת הסם. לא היה עם מי לדבר בכלל. תמיד הוא פלט
שטויות וסיפר על סודותיו הכמוסים ביותר כשהוא היה מסטול.


" SO HOW ARE YOU " שאל אותי הבריטי מהתא ממול. הוא ישב כבר
שבועיים כי תפסו אותו עם אקסטה.
לא עניתי לו והוא לא שאל שוב.

כל ההתרחשויות אחרי שאמנון חשף את כוונותינו בפני ג'מיל זכורות
לי במעומעם. אני זוכר שהנעימה מ"אקספרס של חצות" התנגנה לי כל
הזמן בראש. החבר'ה חזרו מהטיול, מצאו אותנו רדומים ולקחו את
צ'ילום לחושה לישון. אני זוכר שהתעוררתי ועמדו שם שני חיילים
מצריים לבנים.
" אום  אום" צעק לי אחד מהם וטילטל אותי בחוזקה. הוא אמר איזה
משפט בערבית שלא הבנתי. החייל השני החזיק בידו את המפה והדפים.

אמנון גם התעורר כבר ופרצופו הלבן התלבן עוד יותר. הוא ניסה
לומר משהו אבל לא יצאו לו מילים מהפה.
" תלכו איתם" צעק ג'מיל , שהסתתר לו מאחורי איזה דקל " מצטער,
לא ברירה, היו הורגים אותי אם לא הייתי מספר , חייב פרנסה".

כך הגענו לבית המעצר. אמנון בטח בג'מיל וסיפר לו הכל. אין לי
מושג מה קרה עם החבר'ה ועם צ'ילום. המבצע נגוז. ג'מיל הפך
לכוכב טרבין ורכש לו סיפור מדהים על כמה ישראלים שחשבו לכבוש
את סיני.

" איך בא לי צינגלה" אמר אמנון לפתע והעיר אותי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כמו קרוטונים
בתוך מרק בצל







משוררת דגולה


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/8/01 12:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
צביה כהן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה