אני מסתכלת מסביב למגרש, מנסה לראות כל תזוזה. כבר מצאתי שניים
מהם, עכשיו נשאר עוד אחד. מבט חולף בין חברתי ואני ותנועה עם
הראש שאומרת לה - בואי, נתחיל לחפש.
שתינו הולכות, מסביב לבניין, מחזיקות ידיים ואני מושכת אותה
מעט הלאה. - בואי יותר מהר, מאחורי הבניין.
מסביב לפינה, עוברות מהר ונעמדות, מחפשות תזוזת בהלה. אבל כל
העלים עדיין דוממים, שום צל ארוך של שעות הצהריים המאוחרות לא
זז. אנחנו ממשיכות ללכת במקביל לקיר, מסתכלות אחורה פעם או
פעמיים - בודקות את כל האזור לתנועה כלשהי.
-משהו זז! אני ראיתי- צל זז בחלל הריק שבין הבניין לאדמה. רצנו
לשם בזניקה, וכיוון שהמרחק קצר - הוא עוד שם כשאנחנו מגיעות,
ואז נעלם. אני והיא החלטנו לרדת  על הברכיים, ולהציץ למטה.
-את רואה משהו?
-כן, נראה לי משהו זז.
-ברלה ברלה צא החוצה. הסרקאזם שלי אבוד עליו גם ככה.
עם אנחה קלה הזרוע שלי נכנסת ומגששת לראות מה אני יכולה למצוא.
משהו קשה; לא, זאת אבן. מציצה לתוך החושך שוב, לנסות לראות
משהו ללא הצלחה. מניחה את היד ותופסת רק אדמה, אני כבר מיואשת.
הוא לא פה.
פתאום באה ההרגשה הזאת, ההרגשה המבחילה, הסיוטית בשבילי - של
משהו עובר לי מעל ליד. זה משהו עם רגליים, גדול יחסית. רץ אל
הגב של היד שלי. הצמרמורת עוברת דרכי תוך חלקיק שנייה, בחילה
עולה, דמעות בעניים מפחד. האינסטינקט הראשון - נותנת צעקה
ומקפיצה את היד, מנסה לנער את הרגלים האלו ממני. הברך שלי
מחליקה, אני מרגישה את האבנים מתחתיה ומבהלה, כשאני ממשיכה
לנער את היד, הראש שלי נפגש עם הקיר בטון. היד הפסיקה לזוז
לעשירית שנייה, מההלם של המכה והעצירת-לב החד פעמים מהכאב ואני
מרגישה את הרגליים של המפלצת יורדות לכיוון הזרוע. ניערתי את
היד בבהלה ופחד שגבלו בהיסטריה - והוא נפל.
אני קמה מהר מפרץ האדרנלין, ויחד עם ההרגשה של נוזל חם שיש לי
על הקרקפת שמעידה על איבוד דם-  סחרחורת, והקצוות מתחילים
לדהות פנימה. כמו עיגול מתכווץ בסיום של סרט מצויר ישן, ואז
הכל שחור, והרגשה שמישהו מנער אותי. קדימה-אחורה-קדימה-אחורה.
בראש שלי עוברת סדרת תמונות. חלום במהירות מוגברת. תמונה אחרי
תמונה, רצות אחת אחרי השניה. במעיין הגיון מעוקם של חלום. אני
מתעוררת, ממצמצת פעם ראשונה, פעם שנייה והכל מתחיל להתבהר.
חברתי עומדת מעלי  אם פנים מעט המומות. ואז צחוק, צחוק של ילדה
צעירה, צחוק של הזדונות של ילדים. צחוק שבא מהאפלה. מלגלג עלי.
השמש זרקה אלי קרניים אחרונות שעברו דרך הדמעה המצטברת,
מסנוורות אותי.
הפעם הראשונה ששנאתי.
משחק המחבואים שאני אף פעם לא אשכח.