אני מתה, וכך מתחיל הסיפור.
הכל נרקם מחדש, לפי בחירתי.
עכשיו כשאני מתקרבת לשם במהירות מסחררת כל מה שצריך זה רק
לעצום את העיניים לפרוש את הזרועות לצדדים להרגיש את הרוח מכה
בפנים ולהתרכז חזק חזק בדברים שהייתי נותנת כדי להחזיר אותך
לחיים ואז כבר דמעות היו צורבות לי עמוק באישונים.
העיניים עצומות, אני חוששת לפקוח אותם.
אני רואה אדום, צהוב ואדום ושוב צהוב.
ואז מתחילות הצורות, קוקוים קצרים זוהרים מקפצים בצורת ריבוע
בתוך ריבוע בתוך ריבוע.
זהו... המסע מתחיל, המשאלה שלי,שהיא למעשה חלום.
לא אובדן, לא יותר כאב, רק שקט, תחושת ריחוף ושלווה.
חלום אילם.

אי פעם תהיתם מה קורה אחרי המוות?
מה שנקרא החיים שאחרי החיים?
אני תהיתי, רק שבניגוד איליכם, לקחתי את זה צעד אחד קדימה...

"משאלה.
מקבלים משאלה אחת.
ובלי אפשרות להתחרט, אין החלפות תוך 14 יום
ושואלים אותך מה הכי אהבת בעולם הזה."
ככה ענית לי בלחישה,כשבועיים לאחר מותך כאשר שכבתי מובסת
בתוך מיטתנו על כרים ספוגים בטיפות יגון וזיעה קרה מסיוטים שלא
הסתיימו גם כשפקחתי את עיניי.
מה הקאץ' שאלתי.
"כל מה שתרצי חוץ מלחזור ולחיות."

תמיד רצית לעוף.
אולי נהיה זוג יונים לבנות?

זה היה בוקר אביבי נעים, יום המתאים להשתובביות, רביצה בחוף
הים, להתבדר בשמש והם קברו את אלעד שלי בתוך האדמה.

הרגעים הקשים ביותר היו השבועות הראשונים למותך
בדקות הראשונות של היקיצה,שבהן נאלצתי להכיר כל בוקר
מחדש בעובדה שאתה איננו, כי היד הנשלחת ללטף את גופך
החם נתקלת בצד המיטה הריק והקר.

סיפרת לי שביקשת כנפיים, כדי לעוף בשמיים להרגיש את הרוח
בפנים.
גם אני הייתי רוצה כנפיים גדולות ולבנות, הייתי רוצה להפוך
לציפור החופשייה במעופה, כמו שתמיד אמרת שאני.

אתה ודאי ככה הרגשת כשטסת על מכונת המוות שלך, שכל-כך אהבת.
לפני שהגיחה ממולך בכיון הנגדי הסטיישן הארורה וזרמת לך לכיון
התהום, לצומת מותך, באותה שנייה באמת עפת, אהוב שלי.

בכסף שקיבלתי מהביטוח הלכתי וקניתי אופנוע חדש ונוצץ, דגם תואם
לשלך שחלקיו המתכתיים מפוזרים עד היום בתהום.
כשמכונת המוות בין רגליי אני יוצאת לקראתך,מתקרבת.
כשהיד על הגז, אני מיישרת קו ביני לבין המוות, מגרה אותו.
בצד הסיבוב המתעקל ישנה תהום.
רק שם נוכל להתאחד מחדש.

התבקשתי לבחור משאלה.
משהו שהכי הייתי רוצה בעולם.
עניתי להם שמה שהכי אהבתי בעולם זה להתעורר לצידך.
והם אכן הגשימו את משאלתי.

פקחתי את העיניים וראיתי אותך ישן לצידי, את גופך הגמיש
שרוע על המיטה, את בית החזה שלך עולה ויורד בנשימות רגועות
את השפתיים האדומות שלך פשוקות מעט, והריסים רוטטות ונקודת החן
הזעירה על עפעפך הימני, את אף התינוקי שלך והבל פיך החם
אני שלחתי את ידי כדי להעביר אצבעותיי בסבך התלתלים הארוכים
שלך.
ובחלום האילם איננו מדברים, רק נושמים את נשימתו של האחר,
מתמוגגים מעצם החיות של השני, חוגגים במותנו את חיינו.

כשנתעורר מהחלום, שלא יכל להמשך לנצח אנו הופכים ליונים לבנות
טסים מתחת לעננים הנוצתיים, חופשיים במעופנו, לאן שרק נחפוץ.