פרט אחד קטן הצלחתי לגלות על "הבחור ההוא", וזה שקוראים לו
"בן". וכבר יום  למחרת, כששוב יצאתי עם הבכיין הקטן לחצר,
הספיקו לאמא רק כמה דקות כדי להחליט לרדת למטה ולהטיף לי מול
ילדי השכונה. "רק לא ליד בן", מלמלתי לעצמי, אך חוץ מאלוקים,
מי כבר יכול היה לשמוע אותי? בטח לא אמא, שנחתה עלי במבול של
עצבים עם החלוק המיושן שלה וסינר הבית. "תעלי מיד הביתה, אבל
מיד" היא אמרה. "בשביל זה את מורידה את אח שלך? לדבר עם כל
הבחורים כאן? עכשיו הבנתי מאיפה הרצון הזה שלך להיות כל כך
נחמדה לאח שלך. תעלי מיד!" היא צעקה וצעקה יותר ויותר ממש כמו
מטורפת, ואני חשבתי שאני הולכת למות. למה עכשיו? למה כשבן יושב
במרפסת של סבתא שלו ומשקיף על האמא המשוגעת שלי? והיא באמת
משוגעת, אני לא אומרת את זה סתם, יש לה אפילו את התעודה הזו
מהביטוח הלאומי שכתוב עליה 100% נכות רק מהסיבה הזו. אני
מתביישת להביא חברות הביתה, זה רק מה שחסר לי, אני המצחיקה של
הכיתה עלולה ליפול ללעג אם רק יידעו מי האמא האיומה שלי, כך
חשבתי לפחות.

אבל האמת היא, אם תראו את אמא, לא תאמינו. משוגעת, אבל כמו
בז'ורנאל. נשמע לא נורמלי? אילו רק יכולתם לראות את זה -  מרוב
שהאחיות שלה ריחמו עליה שהיא נולדה עם קצת פיגור שכלי, הן
התחילו לדאוג לה, לטפח אותה. אחות אחת דאגה לספר צמוד, השניה
למאפר, השלישית לבגדים ושלא נדבר על כל מיני חוגים למיניהם -
והיא, בשנטי שלה, לקחה כל מה שנתנו לה ועם השנים, משהו כמו 42
שנה, פיתחה אמא לא רק מסוגלות הורית, אלא אינטלגנציה שלא היתה
מביישת אף אחת מאחיותיה בעלות התואר האקדמי. מבחינתי כבר מזמן
פג תוקפם של ה- 100% נכות של אמא.

האמת היא, שלעיתים, כשנדמה לאמא כי אחיותיה זנחו אותה לדקה או
שתיים, היתה מתחילה להתכסות בפיגור המולד הזה שלה, וההצגה רק
היתה מתחילה.

היא היתה צועקת ולא אכפת לה מאף אחד. מי שהיה סובל למעשה זו
אני, כי אני בבית יחד איתה, אבל למדתי לשתוק ולא לענות. לא שזה
לא הפריע לי, זה הוציא אותי משלוותי ומדעתי, אבל ידעתי שאם
אגיב, זה יסתיים בסטירת לחי מצידי כלפיה או שאולי באיזו תלונה
של אלימות במשפחה מצד הבת נגד אמא משוגעת - עוד כותרת שתוסיף
קצת עניין למציאות הלא משעממת שלנו - אז ישבתי, התאפקתי
ושתקתי.

פעם התקשרתי לדודה סימי שתגיע, והיא באה. כשהיא הקישה בדלת,
אמא לא נתנה לי לפתוח והחלה אומרת לאחותה - "שאף אחד לא יבוא
אלי הביתה, כי אני לא אפתח את הדלת. תעזבו אותי, שמעתם? אל
תדברו איתי, אני שונאת את כולכם ואני בכלל לא יודעת אם הילדים
שלי הם ממני" - נשמע מטורף? אמרתי לכם, אלו משפטים שאמא מוציאה
אותם מהפה כשמתחשק לה למשוך תשומת לב, והיא תעשה הכל כדי
להחזיר לעצמה את הטמטום עמו נולדה, וכל זאת על מנת לדלות עוד
קצת תשומת לב מבני משפחתה, שכמו שאמרתי לא חדלו מלהרעיף עליה
את אהבתם.

למעשה, כשלדודה שלי סימי נמאס מהפוזות של אמא, אז היו מספיקות
לאמא שלי צעקה או שתיים מדודה סימי, והיא כבר היתה סותמת את
הפה וחוזרת לעצמה.

לדודה ניוה יש את האופי היותר מרחם, יותר מוותר. טוב, לא בכדי,
היא הרי פסיכולוגית - ואמא, כשמתחשק לה לקבל מגננה מאחת
אחיותיה, היא יודעת שנאוה הכתובת.

דודה חנה היא קצת סיפור שלא נגמר. לעיתים נדמה לי שהיא רוצה
להרים ידיים, שהיא עייפה מהחיים ליד אחות נכה, כך נדמה, אבל
אני לא ממש בטוחה.

הכל לכאורה נשמע מבולבל או מנוצל משהו מצד אמא, אבל אין מה
לעשות, כל עוד יש חותמת של הביטוח הלאומי של 100% נכות - אז
אמא היא נכה.

אמרתי כבר שכל הבחורים מסובבים אחריה את המבטים? לא אמרתי? אז
חבל לכם על הזמן, צריך לראות כדי להאמין, פנים כמו בז'ורנאל,
ושלא נדבר על הגוף שלה, משהו נדיר שלא מתלבש טוב עם הגיל שלה -
42. מבוגרת, הא? עד שרואים אותה.

קחו תמונה מהז'ורנאל וזו אמא שלי. כשאני מסתכלת על הגוף הכל כך
חטוב, כל כך חלק, אני שואלת למה אין לי את הגנים שלה, מאיפה
הבאתי את ה- 60 ק"ג ולמה הגובה הסתיים דווקא ב- 1.60 מ' - אין
צדק לדעתי, בייחוד שהגנים של אמא נתנו לה את ה- 50  ק"ג על
1.70 מ', והשיער הארוך המקורזל בגווני שמש שמסתיר את היופי
בפנים, אבל זה כבר נתון לשיקול דעתה, אסוף או פזור - ואני?
במקרה שלי, רצוי רק לפזר את השיער שיסתיר כמה שיותר את  פצעי
הבגרות שלי, שלא חושבים שהגיע הזמן להיפרד ממני.

בזמן שאני בהמתנה לתורי, שאולי ייפול איזה כוכב ממאדים ויטפטף
לי קצת מהגנים של אמא שלי, אני יושבת ומאזינה לסיפורים
היומיומיים של סבא. כל סיפור יותר מיוחד מהשני, כל הסיפורים
בעלי מסר, משל ונמשל, אבל רק סיפור אחד היה אמיתי באמת, הספור
על אמא.

"תשמעי, בתי", כך היה קורא לי סבא, "שבי, יש לי סיפור מיוחד
מכל הסיפורים שסיפרתי לה עד היום, אבל תקשיבי בלי שום הפרעות
באמצע" אמר, ואני מסוקרנת מתמיד, בשפת גוף תמוהה מחכה שימשיך.

סבא החל לספר את הסיפור, שלאחריו נותרתי המומה וחסרת מילים.