היא פקחה את עיניה למראה השמש בחלון. יום נפלא נראה מבעד
לזכוכית הדקה. לפעמים קשה לה לקום בבקרים, לפעמים קצת עצוב.
בעיקר בימים קרים. אבל היה זה יום מיוחד והיא התרוממה ממיטתה
בטרם הספיק השעון המעורר לצלצל בצלילו הצורם.
היא אכלה ארוחת בוקר שטעמה היה נראה לה שונה מבשאר הבקרים,
התלבשה והביטה בעצמה בראי. לרוב היא ראתה את דמותה והתמלאה
במחשבות על הדיאטה הבאה. לרוב היא הביאה עיפרון שחור ואיפרה את
עיניה בכבדות. זה לא שהיא חשבה שזה יפה, אבל היא כל כך התרגלה
לזה; לאפלה. בלי איפור היא הרגישה חשופה ושבירה. באותו יום
כשהרימה את עיניה ובהתה בדמותה היא חשה, אולי לראשונה, מסופקת.
חיוך התפשט על פניה. זמן רב היא לא ראתה את עצמה מחייכת.
צמרמורת חלפה בגופה.
בהמשך היום ההרגשה המוזרה רק התגברה. היא לא ישבה וקישקשה
במחברת ציורים של קברים ומלאך המוות. היא לא הקשיבה בהפסקות
לשירי הדיכאון שנמצאים תמיד בדיסקמן שבתיק שלה. היא אפילו
דיברה עם כמה ילדים מכיתתה והקשיבה בשיעורים. כל מי שראה אותה
באותו יום, לבושה בג'ינס וטי-שירט לבנה חשב שהיא השתגעה. כמה
העירו לה במשפטים כמו: "למה את כל כך מאושרת פתאום?" או "מה
קרה, כל הבגדים השחורים בכביסה?" אבל היא לא התייחסה אליהם. כל
כך הרבה זמן היא לא הרגישה כמו שהרגישה באותו יום בהיר.
כשחזרה מבית הספר אמה הייתה בבית. האוכל היה מוכן, והיא
התיישבה לאכול ליד השולחן. רוב הזמן היא הייתה לוקחת את הצלחת
והולכת לחדרה אבל לא באותו יום. אימה הביטה בה בהפתעה ושאלה
למה היא לא הלכה לחרדה כמו תמיד. היא שאלה למה עיניה לא
מאופרות ולמה היא אינה נראית כמו עצמה. שאלה אם קרה משהו.
לבסוף נמאס לה מכל השאלות של אמא שלה אז היא לקחה את הצלחת
והלכה לחדרה. אמה מלמלה משהו לא מובן שכנראה גם לא היה חשוב
במיוחד כי היא לא טרחה לחזור עליו.
בחדרה היא אכלה כמו תמיד; לבד. כל כך הרבה זמן הייתה שרויה
בדיכאון. לא ראתה את כל הדברים הטובים בחייה, ולמרות שהם לא
היו רבים, ידעה פתאום כי הם היו מול עיניה כל הזמן. כשסיימה את
ארוחת הצהרים, היא הלכה ושטפה את הצלחת והמזלג ויצאה מהבית.
היא התיישבה על גבעה ירוקה להפליא עם מחברת הקשקושים שלה
והתחילה לצייר. היא ציירה חיוכים ולא דמעות. יום ולא לילה.
זוגות ולא יחידים. היא הייתה מאושרת. אנשים שעברו לידה סובבו
את ראשם בהפתעה. הסתכלו עליה כאילו השתגעה. יושבת שם ומחייכת
לעצמה - מטורפת!
היא ישבה כך כמה שעות וציירה עד שנמאס לה מהמבטים המזלזלים של
האנשים. נמאס לה לשמוע אותם מתלחששים. נמאס לה לדעת שמדברים
עליה. פשוט נמאס.
היא חזרה הביתה, זרקה את המחברת על מיטתה ופתחה את השידה.
בפנים הייתה קופסה קטנה שהייתה נעולה כל אותה תקופה דכאונית
שעברה עליה. היא הוציאה את המפתח ממגירה אחרת ופתחה את הקופסה
בעדינות. בפנים הייתה עוד קופסה, הפעם קטנה יותר. קופסת
כדורים. היא פתחה גם אותה והוציאה מתוכה שני כדורים. 'זה אמור
להספיק לחיים שלמים של עצב' חשבה לעצמה. פעם הייתה לוקחת כדור
אחד וחותכת אותו לשניים, לפעמים אפילו לשלושה חלקים אבל הפעם
לקחה שני כדורים שלמים. היא כמעט שכחה היום למה קנתה את
הכדורים האלה מלכתכילה אבל כל תגובות האנשים לאושר הפתאומי שלה
גרמו להכל להסתדר כמו פאזל בראשה. היא בלעה את שני הכדורים אחד
אחרי השני. לא לקחה אפילו כוס מים. הטעם היה מר, בדומה לחיים
המחכים לה.
דמעות התחילו לזלוג על לחייה. היא פרצה בבכי מר.