אהובי, בזמן אבוד שוכנת ארץ לעולם לא,
ואין שעון לי במסע, אך את דרכי אסע.
האם אזכור, לשמור, וגם עליך, שכבר איבדתי,
עם עוד הרבה דברים יפים,
כל בוקר, ברכבת אל ארץ לעולם לא.
על עמודי כמיהה שבויה לה, לא ברורה,
לא צפויה פה התנגשות ואין סיבה לעצירה.
ויש שם אבודים שמוכרים שלמות,
בכרטיס רכבת אל ארץ, לעולם, בוא.
בוא, תקן לי את מנורת הליילה,
כדי שתדלק בי גם מחר.
שלח ידך אל ארץ אבודה בי.
אל תשכח אתה ניצוץ,
תהיה לי כד קטן לזכור.
עששית בוערת בליבי בוכה,
על דרך קבע, התפצלה ללא גבולות.
מפינה חשוכה כבר לא חושבה לקפוץ,
אל חלון, מהרכבת של ארץ לעולם לא.
בוא, תקן לי את מנורת הליילה,
כדי שתדלק בי גם מחר.
שלח ידך אל ארץ אבודה בי.
אל תשכח אתה ניצוץ,
תהיה לי כד קטן לזכור.
זו ארץ אבודה שגונבים בה את האור,
והאם לכבות אותך ניצוץ? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.